כשהייתי ילדה שגדלה ליד הכנרת, כולם היו אותו דבר. בנים אהבו בנות, בנות אהבו בנים, ולאף אחד לא היו קשיי למידה. אני מנסה להיזכר בכל מי שלמד איתי בכיתה, לחפש אחד שהרשה לעצמו להיות שונה. איזה ילד שאהב להתלבש בבגדים צבעוניים או אפילו להתאפר. ילדה שהעדיפה לשחק עם הבנים בבוץ במקום להתעסק עם יומני היקר. אפילו אני הדחקתי את השונות שלי כאילו שלא הייתה הדבר הכי יפה בי.
רק שכדיסלקטית, נמשכתי, מטבע הדברים, לשונים ומעט אחרים, כמוני. ככה פגשתי את הילד שאהב ברביות. הוא כמובן נאלץ להתחפש לבן רגיל, לדבר עם החבר'ה על כדורגל, ואפילו ללכת מכות רק כדי להיראות "גבר". אחר כך מצאתי חברים גם בתל־אביב כי הייתה לי שם דודה שנסעתי אליה בסופי שבוע ובחגים. ככה פגשתי את מי שהפך לחבר הכי טוב שלי. הוא פיתח לי את הדמיון, הכיר לי את בון ג'ובי וצייר כל כך יפה.
החבר הצייר שלי, ממש כמו חברי עם הברביות, היה שם בשבילי ברגעים הכי קשים. כשנשבר לי הלב, כשנכשלתי במבחן, וכשהרגשתי שמנה. אגב, גם שמנות כמעט לא היו אז ביבנאל. אם שקלת קצת יותר מהאחרות, היית צריכה להתבייש, להסתתר. אז הפסקתי לאכול והייתי כל כך רזה, שכבר שכחתי מה אני רוצה, או את מי אני אוהבת, ואיבדתי קשר גם עם הצייר וגם עם חברי חובב הברביות. נשארה לי רק חברה אחת, רזה כמוני ועצובה.
היום שני החברים שלי, זה שאהב ברביות וזה שאהב לצייר, חיים בזוגיות עם גבר. עמוק באור ורחוק מאוד מהארון. גם אני מרשה לעצמי להיות שמנה בכיף שלי, לקבל את עצמי בכל המשקלים, המידות, הנטיות, ולהתפאר על גבי העיתון בדיסלקציה שלי, ואף אחד לא צוחק עליי. כי זה לא "קול" לצחוק על לקויות למידה, להגיד למישהי כמה לשקול או את מי לאהוב.
אולי בגלל זה גם נלחמתי בשיניים כדי שאורי יתקבל לבית הספר הדמוקרטי בחדרה. וגם כי אני לא מאמינה בציונים. בטח לא בכיתה א'! חלק מכם בטח חושבים שאני מגזימה, אבל בעיניי, אין שום היגיון בלשים ציון על ראש של ילד או לדרג אותו לפי כמה מילים הוא יודע לאיית. בשיטה הזאת של ציונים ודירוגים צריך להשתמש בצורה מאוד חכמה, מבוקרת ורגישה. בטח בשלבים כל כך מוקדמים, כשהאישיות רק נבנית. אורי למשל, מאיית פחות טוב מהחברים שלו, אבל יודע לנגן בתופים, כותב שירים, רוקד, חי, מאושר, יצירתי ושנון וקורע מצחוק. אז מה אם הוא לא יודע אם כותבים מכונית בח' או בכ'?
אז הוא נמצא במסגרת חינוכית שמכילה אותו, אבל לא לכולם יש שם מקום. למה שלא נפנה מקום גם בתוך המערכת הקונבנציונלית, ללא קונבנציונליים?
אין דבר יותר קשה מלהיות ילד. אתה בחיפוש תמידי, תלוי באחרים, נתון לחסדי החברה, האם אתה פופולרי, כן או לא? אורי לא אוהב לשחק כדורגל, אבל הוא בטח ימצא חברים שאוהבים את הים או שאוהבים לנגן. הוא לא יגדל כמוני, בכיתה שאין בה עוד אף ילדה אחת שלא מתעניינת באיפור ומעדיפה לקרוא יהודה עמיחי. ילדה חריגה כזו שהולכת לשדה ובוהה שעות וכותבת שירים. זה התפקיד המרכזי של מערכת החינוך. לחבר בין כולם, לאפשר לנו לצמוח כזנים שונים לגבהים שונים, בצבעים שונים. ולא לשטח את כולם לשדה חרוש אחד.
יש לי היום את הזכות להיות אמנית במדינת ישראל, אישה שקולה נשמע. ובהישמע קולי, אני חייבת לקחת אחריות מלאה על הדברים שיוצאים לי מהפה, ולדבר בצורה ברורה, את החופש, את המרחבים, ואת הנבדלות.
ושר החינוך? הוא לא יוכל לשנות את הילד שמשחק בברביות ויהפוך אותו לכדורסלן. הוא לא יגרום לי להאמין שבגלל שהאהבות שלי אחרות, אני צריכה לשנוא את עצמי. ואני עברתי בכל התחנות. אפילו הייתה לי חברה לחצי שנה. אמרתי: "היי, אולי אני בכלל ארצה לחיות עם אישה? כל החברות הכי טובות שלי הן בנות, למה בכלל אני צריכה בנים?״
אז אני לא צריכה בנים, אבל אני אוהבת בנים. וגם הצייר אוהב בנים. ולשנינו יש את החופש לאהוב את מי שאנחנו רוצים, בחוץ, באור, מול הפרצוף של שר החינוך. וגם כסטרייטית מוחלטת, אמא לשניים, מיינסטרים בישראל, שמורה לי הזכות להיות שונה וחריגה. בכל רגע נתון. לנהל קריירה, כשכל השכנות שלי ברחוב אוספות את הילדים מהגן, ולהיות שלמה עם זה שאבא אוסף אותם.
וכן, לא תריחו אצלי ריחות של תבשילים בבית, ואם תריחו, כנראה סבתא הכינה, או אבא שיש לו ידי זהב במטבח. כי זה מאוד גברי לגדל ילדים, לבשל, לעשות כביסות.
ובתוך כל זה, אני שומרת לעצמי את הזכות הבלעדית (בשיתוף מלא והכלה הדדית של הפרטנר, תמיד־תמיד מתוך שיחה והסכמה והבנה) להשתנות, לצאת מהבית ולהיכנס אליו אחרת בכל פעם מחדש. לא מנסה להרים פה שום דגל. לא מנסה לשכנע אף אחת להיות מי שאני. אני כן רוצה להגיד, שיש לנו את החופש להיות. מי שאנחנו או מי שאנחנו רוצים להיות.
בואו לא נשפוט את עצמנו בהשוואה למישהו אחר. בואו לא נהיה ביקורתיים כלפי עצמנו, כשאנחנו חורגים מהמשבצת. בואו נקבל את זה שדברים משתנים. את השונות שלנו ואת השונות של האחרים. בואו נהיה חופשיים לאהוב את מי שאנחנו רוצים, ובתוך כל זה לאהוב את עצמנו. מספיק לעקם פרצוף כשמשהו לא ישר בעיניך. כי הישר שלי זה העקום שלך, וזה כל היופי.
