שני מבוגרים, בסוף שנות החמישים, אולי השישים, צעדו יד ביד. זה היה ביום שבו התקיים מצעד הגאווה. הם היו בדרכם חזרה מהאירוע המרכזי. אתה בדרך לשם? שאל אחד מהם שזיהה אותי. התפתחה שיחה. מתברר ששניהם נאבקו למען זכויות הקהילה. ושניהם היו אחוזי חלחלה ממה שקרה במצעד והמסיבה שהתקיימה בעקבותיו. לא לילד הזה פיללנו, הם אמרו על מה שקורה שם. הם התכוונו לתצוגת העירום שהשתוללה שם, של גברים, נשים, וכאלה שבין לבין, סטרייטים ואחרים.

אנחנו חיים בחברה ליברלית. זה נפלא. גן עדן. הליברליות היא גם מתירנית. האמירות הקבועות, שהפכו למוסכמה, הן על זכות האישה לא רק על גופה, אלא גם על לבושה. ביגוד מינימלי הפך לסימן הכר של חברות מתקדמות. האם זה הביטוי הנכון לזכויות נשים? הרי היתרונות הללו של חברה מתקדמת, מגיעים בעסקת חבילה עם פרסומות שמקיימות את הכלל ש"הסקס מוכר". לא ברור אם הוא מוכר, אבל הוא נמצא בראש חוצות. כל פרסומת שנייה, לא חשוב למה, זקוקה לצעירה חשופה. סף החשיפה עולה. מה שלא היה מקובל לפני עשור מקובל היום. זה לא מקדם זכויות נשים, משום שהמילה הנכונה יותר היא החפצה. נשים חשופות הפכו למכשיר חובה כמעט בכל משרד פרסום.

האווירה המתירנית הזאת הגיעה לצעירים. אם זה מה שמשדרים מצעדי הגאווה והפרסומות, אז ברור שהם רוצים לטעום מהדבר החשוף הזה. אחד המוקדים הוא איה נאפה שבקפריסין. הצעירים זורמים לשם, משום שמגיעות לשם צעירות "זורמות", שמחפשות בדיוק מה שהם מחפשים. ואיש אינו יודע היכן הגבול בין ליברליות, מתירנות, הפקרות ובהמיות. הכל מעורבב. הם מגיעים מכל מדינה שבה יש צעירים שיכולים להרשות לעצמם לטייל. הבריטים מובילים. כבר ב־2011 פורסם מחקר באוניברסיטת קנט באנגליה על מנהגי הבילוי הקלוקלים של איה נאפה. העיקר הוא אלכוהול וסקס. הישראלים, מתברר, הם חלק מתופעה הרבה יותר רחבה.

אבל בישראל, כמו בישראל, כבר האשימו את הכיבוש. ספק אם אפשר לקבל את זה ביותר מטומטם. אבל מתברר שדווקא אפשר. אחד מהוגי הדעות של השמאל, מנהל בית ספר, רם כהן, כתב ש"הפרשה שהתחילה כמשהו שאין עליו עוררין זכתה להתערבות של בכירים ישראלים שביקשו מהקפריסאים להוריד פרופיל". הוא רק שואל, ומבחינתו מדובר ב"סתם הרהור". מי יודע, אולי אלה סוכני 8200 שהצליחו להשתיל שינוי גרסה במוחה של המתלוננת. גם ה"הרהור" הזה יגיע. אין ספק שהכיבוש הוא צרה צרורה. הוא מצליח לשבש לחלוטין את החשיבה.

במדד האונס הבינלאומי – יש דבר כזה – דרום־אפריקה ניצבת במקום הראשון, עם 132 מקרי אונס לכל 100 אלף תושבים. שוודיה נמצאת במקום גבוה מאוד, עם 63.5. בלגיה וארצות־הברית עם 27. ישראל נמצאת במקום די נמוך בין מדינות המערב, עם 17.6. כשמדובר בשוודיה, בלגיה או ארצות־הברית, אסור כמובן להאשים את המהגרים, זו תהיה גזענות. אבל מה נאמר על ניו־זילנד ואיסלנד, שאין בהן מטען חריג של זרים, וגם בהן יש יותר מקרי אונס מאשר בישראל? איזה "כיבוש" יש שם?

הצעירות והצעירים שהולכים למקומות כמו איה נאפה כדי לחפש את ה"זורמות" וה"זורמים" הם תוצר של החברה המערבית והליברלית והמתירנית שבה אנחנו חיים. עדיף לחיות כמובן בחברה ליברלית, אבל החברה הזאת לא מתמודדת עם החפצה של נשים. החברה הזו משתפת פעולה עם הסקסיזם. החברה הזאת הופכת פה ושם למופקרת ולבהמית, כמו מה שקורה בחלק ממצעדי הגאווה. החברה הזאת מצמיחה גידולי פרא, באוסטרליה ובבריטניה כמו בניו־זילנד ובישראל. הקשר של התופעות הללו לכיבוש הוא אפס. נאדה. גורנישט. אבל הכיבוש מצמיח מוחות חולניים שגם את גידולי הפרא של חברות מתבהמות מצמידים לכיבוש.

האירוע באיה נאפה הוא וולגרי, אבל לצעירים שם אין שום זהות ישראלית. תעודת הזהות שלהם שייכת להתבהמות הבינלאומית. כדי להתמודד עם תופעה צריך להצביע על הסיבות האמיתיות שלה, ובעיקר על מה שקורה לחברות ליברליות ומתירניות. אין שום צורך להדביק את ההתבהמות לכיבוש, ובוודאי שאין צורך לוותר על הליברליות, החופש והשוויון. אבל יש צורך להתבונן בגידולי הפרא, ממצעד הגאווה שהפך למצעד זימה ופרסום שכולו החפצה ועד ה"זורמים" וה"זורמות" של איה נאפה. √