yed300250
הכי מטוקבקות
    קרן פלס
    7 ימים • 14.08.2019
    אי. שקט
    כדי לאזן קצת את הטלטלות שבחיי, הגעתי לאי יווני רגוע ושלו, מלא באנשים חרישיים
    קרן פלס

    על אי יווני שלא הרבה שמעו עליו פגשתי אנשים שקטים. היה להם שקט בעיניים, שקט במנח הכתפיים, ומילים שקטות על השפתיים. האנשים האלה כמעט לא דיברו, וכשדיברו, היו להם רק דברים יפים וטובים לומר. 

     

    ביום שבו נחַתּי באי השקט, הייתי רועשת. לאחרונה, כמו שיודע כל מי שמכיר אותי, אני עוברת טלטלות. טלטלות הן דבר חיובי, טלטלות הן דבר מעניין. טלטלות הן דבר מאתגר. אבל לא בכל האתגרים קל לעמוד. הדיסוננס בין הרעש שלי לשקט של האנשים על האי ‑ יצר אצלי תחושות מורכבות. כאילו שאני לא מדייקת, אף שכל מה שאני עושה לאחרונה זה לחפש את המקום המדויק עבורי. 

     

    האנשים השקטים זיהו עליי ברגע את חוסר המנוחה. כמו שים רגוע מגיב ברגע לרוחות ומשנה צורה. כשאתה מאוזן, כל משקולת, ולו הקלה ביותר, מזיזה אותך הצידה. אז הם לקחו אותי למרפסת היוונית ביותר שראיתי בחיי, והזמינו אותי לשתות איתם כוס אוזו. אוזו אני שונאת, כי אוזו זה אניס, וכל מה שמזכיר אניס הוא לא לטעמי. בכל זאת הסכמתי. באי השקט, החלטתי, אני אהיה אדם שמסכים לנסות דברים שהוא לא אוהב, מתוך רצון להתאהב מחדש. מזל שניסיתי. אמנם זה היה האוזו הכי מגעיל ששתיתי בחיים שלי, אבל נהניתי מכל שלוק. קצת כמו שאני אוהבת לעשות ספורט, רק בגלל שאני כל כך שונאת לזוז. ניצחון קטן על דפוס ישן. 

     

    אישה עם מטפחת ראש ישבה מולי במבט מודאג. "את נראית חסרת מנוחה", אמרה לי. עניתי לה שזה נכון, כי הפסנתר שלי לא כאן איתי, ומה שעוד לא נמצא איתי כאן, זה התשובות - מה יהיה בהמשך. לאן כדאי לפנות כדי להגיע למקום שבו סוף־סוף ארגיש שלמה. "מה את מחפשת?" היא שאלה. אמרתי שאני רוצה רק לעשות מוזיקה, לחבק את הילדים שלי, ולאכול כל מה שאין לו טעם של אניס. האישה צחקה. היא אמרה: "אם ככה, את אישה מאושרת. את מתעסקת כל חייך במוזיקה, יכולה לחבק את ילדייך מתי שרק תרצי, ולא נראה שאת סובלת מתת־תזונה".

     

    בשעת בין ערביים טיילתי לבדי יחפה לכיוון הים. גם תזוזה לא נמנית על תחביביי ולכן קפצתי שוב על ההזדמנות ללכת נגד הטבע. מאחורי כנסייה נטושה שמעתי צלילי חליל. כשהתקרבתי, ראיתי ילד יווני צעיר מתאמן על חליל פאן, חליל עץ שכמעט לא מייצרים יותר. אולי החליל העתיק ביותר שנבנה אי פעם. הילד נראה שקוע בנגינה, ואני חשבתי לעצמי, כמה מקסים שבני הכפר מוצאים להם זמן לקראת שקיעה להתאמן בחליל. לו רק מצאתי זמן לחזור לנגן פוגות של באך או להתענג על שופן, שהיה המלחין האהוב עליי בילדותי. בתקופה שבה למדתי פסנתר ולא רק הוכחתי לכולם מה אני יודעת.

     

    שבוע בכפר רחוק עשה לי סדר בראש. הרגשתי בבית, כי הבנתי די מהר שכל הכפר הזה מכיל ישראלים. כמעט אין יוונים בכפר היווני השקט, וליוונייה היחידה שפגשתי קראו גילה. האי הזה הוא מפלט לישראלים שברחו מהרעש, מקום לספוג בו קצת תמימות עתיקה. הם מגיעים לכאן בכל שנה בחודשי הקיץ ובחופשת הפסח. מתנתקים מהמציאות שבעינינו היא מרכז העולם ומתחברים לעולם שבו המציאות היא עניין שולי ביותר.

     

    הישראלים היוונים שפגשתי כל הזמן חייכו. הם חייכו כשהם קמו בבוקר. הם חייכו כשהם היו עייפים בצהריים, כי ילדים מצליחים להתיש גם ישראלים יוונים שקטים, וחייכו בלילה, כשהיו שבעים מדי ואפילו עצובים. כן, גם לאנשים שלמים נשבר הלב. זה מה שעושה אותם שלמים.

     

    על פניו, אמנם כולם נראו לי כמו מרקם אנושי אחיד, אבל לאט־לאט הבנתי כמה הם שונים. כשהם נפרדים מהאי, לכל אחד יש גם חיים משל עצמו. האחד מצא זהב. אבל באמת. והוא יושב על הר הזהב הזה בתוך וילה משוגעת באוסטרליה, משקיף על לווייתנים שמפליגים באוקיינוס. השני, איש עסקים, לא מצא זהב ונאלץ לעבוד מאוד־מאוד קשה כדי לחצוב אותו במו ידיו. האחר, אדם פשוט, מנגן במנדולינה, סאז, ומדי פעם מתפרנס כשקוראים לו להופיע באירוע של אנשים אחרים שמצאו זהב. החיים שלו הם באמת זהב. היו שם גם אישה שסורגת, בעל מאפייה פריזאית, ומישהי שהפכה לגורו של "איך צריך לחיות", עזבה את הכל ופשוט החליטה להישאר באי היווני השקט.

     

    בלילה הזמינו אותי לקונצרט. הגעתי למחסן בלי קירות, שנמצא בצוק מעל הים, בזמן שקיעה. האיש עם המנדולינה ניגן, כשלצידו ילד יווני עם חליל פאן. אותו הילד ששמעתי לפני כן, כאילו היה מנגינה נכספת מעולם אחר. אבל עכשיו גיליתי שהוא שכן שלי. פה בישראל. גם הוא גר בעמק חפר, וכשיחזור מפה, בטח ניפגש במכולת בוויתקין. 

     

    אנחנו כפר גלובלי, וכולנו מחפשים, וכולנו רק רוצים לנגן בשקט בחליל שלנו. או ללכת לטיול באי קסום, שהקִדמה עוד לא נגעה בו, או למצוא במקרה זהב, כדי להרגיש מאושרים. אבל זו לא הדרך להרגיש מאושרים. זו אף פעם לא באמת הייתה הדרך שלי. הכיסופים למשהו אחר, רחוק, לא מקרבים אותך הביתה. וכסף לא עושה אותך מאושר או טרוד יותר מאחרים. זה אתה שעושה הכל לעצמך.

     

    ואני? מי אני בכלל? עוד מישהי שנולדה למציאות שבה הכל אפשרי במסגרת הגבולות, גבולות הגוף, גבולות המבנה האישיותי שלי, וגדר הזמן. כל עוד אני כאן, מוקפת בנסיבות חיי, אני לא אשנה את השפה שלי, אלא את הדרך שבה אני משתמשת בה. במקום להגיד: כל מה שאני רוצה הוא לעשות מוזיקה, לחבק את הילדים שלי ולאכול מאכלים שאין בהם אניס. אני אגיד: אני אישה, שעושה, מחבקת ואוכלת את החיים בתיאבון של ילדה. עם או בלי אניס. תמזגו לי בבקשה כוס אוזו, שיהיה מגעיל ומרתק ובלתי צפוי. לא באמת דחוף לי להיסגר עכשיו על כל התשובות. כרגע, הכל פתוח.

     


    פרסום ראשון: 14.08.19 , 22:25
    yed660100