אני לא סובלת תחרויות, קשה לי עם דירוגים, אבל השנה האחרונה הייתה מספר אחת. השנה הכי מורכבת, מאתגרת, מכאיבה ומשמעותית שעברתי. השנה אמרתי ביי־ביי לקרן הילדה ומשהו בזה מרגיש דווקא ההפך מהתבגרות; כמו להשיל שנים. 

אני אתחיל מהסוף, פגישה שהייתה לי עם אישה שבקיאה ברזי הקבלה. אלה עולמות שאני לא נוהגת להסתובב בהם, אבל לפני שנה הצטלבו דרכנו, והנה שוב, ממש במקרה. אחרי הופעה שחתמה תקופה מטורפת, ירדתי מהבמה חצי מעולפת, והיא פשוט עמדה שם מולי. "כל מה שסיפרת לי שיקרה לפני שנה, קרה״, אמרתי לה. השנה השביעית, לעבור דרך הקושי, כדי שיהיה לי יותר קל לנהל את החיים שלי אחר כך, כפי שאני רוצה. ככה אז אמרה, ופיקפקתי בה. גם היום אני אדם ספקן, אבל בחיי, משהו די קיצוני קרה לי בחיים השנה. 

זו הייתה שנה שבה כל מה שחשבתי שקבוע, מוכר וגם בטוח, הפך להיות ארעי, מתפרק לגורמים ונבנה מחדש. ״ועכשיו מה?״ שאלתי. ״לא יודעת, אני לא מגדת עתידית, אבל תגידי ברוכה הבאה לשנה השמינית".  

הלכתי לקרוא קצת. הספרים מספרים שנכנסתי עכשיו לשנה שבה אני הולכת להצטמצם. שצמצום הוא לא הפחתת הערך שלי, אלא מציאת הפשטות. ככל שהמסר שלך יותר פשוט, יותר קל לו להתפשט. מסובך? זה רק בגלל שאני עדיין לא הצטמצמתי. כמו שהמשפטים הכי חכמים הם קצרים, ואני אדם של משפטים ארוכים, שבכל שיר שלי אני אכניס את מספר המילים המקסימלי הניתן? אז בדיוק מזה עליי להיפרד. בהצלחה לי. 

בחיים האישיים הצמצום הוא דבר חשוב מאוד. להתפקס על מה שבאמת משמעותי ולייצר תנועה לאותו כיוון. אז מה עברתי השנה? מה שיותר מעניין הוא, מה למדתי. כל המובן מאליו יכול להשתנות. אנחנו לא מחויבים לשמר את התנאים הקודמים או הנוכחיים שבהם אנחנו מקיימים את חיינו, ובכל רגע נתון יש לנו זכות מלאה להגיד: תודה. סיימתי איתך פרק יקר. והפרק הבא שלי ייכתב במקום אחר בזמן אחר ועם מי שאבחר. 

החיים המקצועיים שלי הם רק תמונת מראה של משהו שהתחולל בנפש. האישה הקבליסטית קוראת לזה גלגול בתוך גלגול. להרוג את כל מה שהיה ולברוא אחר חדש לגמרי. לא יודעת… אבל מרגישה שיש בזה משהו. נולדתי לתוך מציאות שבה מאז ומתמיד היה ברור שאכתוב שירים. בחדר שלי הייתה מיטה, חלון אל השדה ופסנתר. או שהייתי ישנה וחולמת להיות יוצרת, או שהייתי מביטה בחלון, רואה שדות ואומרת – יום אחד אכתוב עליהם שירים, או שהייתי יושבת על הפסנתר וכותבת את השיר.

נזרקתי אל תוך החיים המהירים, חסרי הסבלנות של תעשיית הבידור. ישר מהצפון, מחיק הטבע, לתל־אביב, עיר שבה לכל אחד יש חלון ולכל אחד יש חלום, וקשה מאוד לפתוח את החלונות או להגשים את החלומות. התחרות הייתה שם עוד לפני שהגעתי, ואני כמו שכתבתי בהתחלה, לא חסידה גדולה של תחרויות ודירוגים. עם הזמן למדתי להיכנס לזירה הזו ולעשות את המקסימום.

הפריצה שלי הייתה מוגזמת בשביל מישהי שרק אתמול חלמה מול חלון. הייתי זמרת השנה, שני שירים שכתבתי לאחרים נבחרו לשיר השנה, שנתיים ברצף, וכל כותרת שאפשר לדמיין – אני חטפתי. משבחים ועד קטילות איומות. מהר מאוד קפצו עליי הצעות לעסוק בעוד מקצועות שהם נלווים למקצוע הראשי. בגלל שכתבתי שירים, בגלל שהיו לי פנים שנהנו להסתכל עליהן, קפצו לחיקי הזדמנויות לשחק בסדרות, תוכניות ריאליטי, לככב בסרטים, לגלם דמויות בתיאטרון, לפרסם ולהתפרסם עוד יותר, להופיע על שערי מגזינים. כל ההצעות האלה החמיאו לי מאוד ולחלקן הסכמתי. על אף ששחקנית לא הייתי מעולם, שיחקתי ואני עדיין משחקת בקברט "לילה אחד באפריל", רק שמה שקורה עכשיו הוא שאני משחקת בהצגה שאני גם יצרתי.

אז זה האסימון שנפל לי השנה. סליחה על המילה הישנה. הבנתי שאני עדיין יכולה ליהנות מהמתנות הנוספות שקיבלתי, כל עוד הן שלוחה של היצירה שלי. למה אני מספרת לכם את זה? מפני שביקשו ממני לכתוב טור סיכום על השנה. אז השנה עשיתי את הדבר שפחדתי ממנו יותר מכל – שיניתי. אני, שהגעתי בגיל צעיר לעיר הגדולה מהחלון בצפון, שכבר מצאתי את האנשים שיחבקו, יאמינו, יהיו לי מבוגר אחראי, החלטתי להיפרד מהילדה. היום אני האישה הזו. והאישה הזו לא מתכחשת לעבר שלה, לאנשים שהקיפו אותה, למערכות שתמכו בה, ואפילו לא לפחדים ולחוסר הביטחון שהניעו אותה קדימה. היא מודה לכולם, מקבלת את כולם ומבינה שמשהו בה היה חייב להשתנות. היא לומדת לסמוך על עצמה, להתרסק וליפול ולהתרסק וליפול עד שתוכל ללכת לכיוון שאליו תבחר, כי בשלב מסוים העזרה מאדם אוהב יכולה לעכב אותך מלאהוב את עצמך. לקחתי על עצמי את האחריות הכל כך קשה ומורכבת שמעולם לא היה לי כוח אליה, להתעמת עם עצמי, לצלול לעומק הכוונות הראשוניות שלי.

הבנתי שאני לא צריכה שאף אחד ייתן לי תשובות, כי כל התשובות נמצאות בנקודה אחת ספציפית. נקודת היציאה שלי לאור. למה יצאנו לאור? מה המהות שלנו? מה באנו לעשות? היום כשאני ניגשת להחליט אם אני לוקחת או לא לוקחת על עצמי עבודה חדשה, נעתרת או לא נעתרת להצעה מפתה, אני חוזרת לנקודת היציאה לאור. אם ההזמנה שמגיעה לא מתכתבת עם המקור הראשוני הזה, אני יודעת שאני צריכה להגיד לה לא. גם אם ממש־ממש מתחשק לי. כי "אמא, בא לי", אומר ילד, ואני האמא. והיום, על אף שיש לי אמא מדהימה, אני גם האמא של עצמי. 

האישה שפגשתי, הבקיאה בקבלה, זאת שמגיעה מעולם כל כך רחוק משלי, פגעה. אולי זאת היא, אולי הספרים, אולי רק הפרשנות שלי. אבל התחלתי את שנת הצמצום. אני מודה על השנה הקשה והמפוזרת שעברתי, מתרגשת לקראת השנה המאתגרת שאעבור ולא מוחקת אף רסיס מהעבר. אין רגע מיותר. כל סך הרגעים הובילו אותי להיות מי שאני היום. מי אני? טוב, זה כבר נושא לשיר...

agvaniot@gmail.com