פגשתי היום ברחוב מישהי שאמרה לי: "זוכרת אותי? פעם הייתי חברה של אמא". זכרתי אותה. כשהייתי ילדה היינו מבלים אצלם כל שבת. לאיפה היא נעלמה? גם לי הן ייעלמו? אולי כבר התחילו? מתי מגיע השלב הזה שבו אתה מפסיק להיות חבר של מישהו? לאחרונה אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לחברות שלי מצד אחד, ומצד שני לא מוצאת להן זמן. אני משתוקקת לשעות איכות עם אנשים שפשוט אוהבים אותי ללא תנאי, ומוכנים שאני אשפוך עליהם את הזבל שאספתי כל השבוע. אבל עם הזמן זה פחות ופחות קורה. את החברות הטובות שלי אפשר לספור על שלוש אצבעות. אחת מהן היא בן. פתאום עלה בי פחד, שאם לא אשמור על הקשר, הוא יתאדה. 

בהמשך הערב פגשתי אדם ששאל אותי מתי כתבתי את השיר האחרון שלי, אמרתי לו שממש לא מזמן. אז הוא ענה: "אה, את יודעת שאחרי גיל 40 אף אחד כבר לא כותב שיר טוב?" חשבתי על זה. הסתכלתי מסביב על כל האנשים שאני מכירה שכותבים שירים טובים, ראיתי חלק גדול מהם שמזמן עבר את גיל 40, ונרגעתי. אבל משהו במה שהוא אמר לי הלך איתי הלאה והמשיך גם לבוקר שאחרי. ליצור את יצירת המופת של חייך, לפגוש את חברות הנפש, את אהבת האמת - האם הדברים האלה מוגבלים בזמן? יכול להיות שכמו שבורחות לנו השנים, בורחות לנו גם ההזדמנויות?

המשכתי לפגישה עם הסטייליסטים שלי. אלה אנשים שאמורים להלביש אותי. הם באו לבדוק מה השתנה משנה שעברה כדי לחפש לי בגדים גם השנה לתוכנית הטלוויזיה שבה אני משתתפת. בדקו אותי בעין מאוד־מאוד אוהבת, והוסיפו עוד כמה ספרות למידה. אין ספק שהתרחבתי. ההתרחבות שלי היא לא רק פיזית, אלא בעיקר תודעתית. אבל עדיין הג'ינס ילחץ אם לא אקח את עצמי בידיים ומהר. "תנסי להמשיך להתרחב, ואם אפשר, פחות במכנסיים", נרמז לי בחביבות, מתוך דאגה כנה שפשוט לא יימצא בגד שיתאים לי בכל הקניון. אמרתי: "תראה, אני אוכלת סלט!" לשמחתי בדיוק עמדה מולי צלחת עם גבינה, עגבניות שרי, קצת זיתים ושמן זית. באותו בוקר, באופן מפתיע, כשהמלצר שאל אותי אם להביא לחם, אמרתי לו שלא. אבל זה רק בגלל שקודם אכלתי קרואסון. 

בתקופה שבה אתה זורק הכל, ואוסף מחדש רק את מה שאתה רוצה, לפעמים חלק מהדברים נכנסים לך לפה. אצלי המצב הנפשי והאכילה מאוד מחוברים. אני אוכלת כשאני מבולבלת, אני אוכלת כשאני מאוהבת, אני אוכלת כשהלב שלי שבור. וכשאני מתגעגעת לחברות שלי, אני אוכלת לעצמי את הראש. הקרואסון תמיד יהיה שם. לא צריך לתאם פגישה מראש עם המאפייה. אבל כדי לעשות לעצמי סדר בראש אני חייבת ללכת לטיפול. לא משנה איזה; דיקור, פסיכולוג, אפילו פילאטיס. 

אני זוכרת שכשהייתי עושה יוגה בהיריון, הרגשתי שזה ממש מטפל לי בנפש. אני צריכה טיפול שיעזור לי להבין איפה אני מבזבזת את הזמן שלי ואיך אני מייעלת אותו, אבל לשם כך נחוץ לי זמן. נכנסתי ללופ. דרוש קאט. שינוי ברור בתפיסה, אפילו רפורמה בהרגלים. מפתיע בכל זאת שזו התקופה הטובה בחיי, למרות החוסרים. כששואלים אותי מה שלומי, אני אומרת שלא משעמם. מבחינתי זו הרמה הכי גבוהה של סיפוק שניתן להשיג מהחיים. שאף רגע לא יהיה רדום, לֵאֶה, שאין שטחים אפורים. המוניטור כל הזמן זז, לפעמים קצת יותר מדי, אבל זה עדיף על קו ישר. הכל חזק לי ועוצמתי. כל משפט שמישהו זורק, על איזה שיר כותבים עד איזה גיל, כל חברה שהתקשרתי אליה ולא ענתה בפעם השלישית, כל פגישה על רקע סלט עם איש שחייב למצוא לי בגדים ומתלבט לאיזו יבשת לטוס על מנת להשיג מספיק בד, כל חיוך של הבן שלי, כל שבת של שמש שבה אני לא בים - הכל ישר נכנס לי ללב ועושה גלים. אני כל כך נהנית מהחיים שלי, למרות שאני לא באמת יודעת איפה הם נמצאים. לאן צריך לשחות? בואו נתחיל מלא לטבוע. 

אנחנו מתקרבים לראש השנה, ושנה חדשה היא הזדמנות לפתוח דף חדש. לא לגרוס את הדף הקודם, אלא לעבור הלאה אל המשך הספר. אולי הדף החדש שלי יכיל את הדברים הבאים: פעם בשבוע לפגוש חבר או חברה. לדבר איתם עליהם ולא עליי. זה מאוד מקל, להניח את האגו שלך בצד ולתת למשהו אחר להיכנס פנימה. אני מכירה שחקן מפורסם שכל פעם שהוא פוגש אותי, הוא חוקר אותי שעות: מאיפה ההורים שלי ומה סבתא שלי עשתה? לא בגלל שאני מעניינת יותר ממנו, להפך. הוא אחד האנשים הכי עסוקים שאני מכירה. אני אלמד ממנו.

דבר נוסף שאני חייבת לעשות זה ספורט. ולא כדי שיהיה יותר קל לסטייליסטים למצוא לי מכנסיים, אלא בגלל שאני זוכרת שזה עושה לי מצב רוח טוב. הדבר השלישי שאני אעשה זה לכתוב שירים יפים. וכל זה יקרה מעל גיל 40. עוד משימה לשנה הקרובה: לבקר לפחות פעם בחודש בים. זה פשוט פתטי שאני גרה חמש דקות הליכה מרצועת החוף הכי יפה בישראל, בבית ינאי, ולא מנצלת את זה. את רוב הדברים שקרובים אליי אני לא מנצלת מספיק, כי יש לי נטייה לשאוף רחוק. אני אשמור על הנטייה הזו, ועם זאת גם אלמד לראות יותר טוב מקרוב.

אבל המשימה הכי חשובה שלי לשנה הקרובה היא לא לאבד אמון בבני אדם. עברתי כמה דברים השנה שגרמו לי לחשוב שאולי אני לפעמים ילדותית, נאיבית, נופלת עם כל כובד משקלי (וכפי שהבנתם הוא לא קטן) על אדם עליו אני סומכת ופשוט מאמינה שיתפוס. השנה אני אשאיר עין אחת חצי פקוחה. ולא בגלל שאני לא רוצה לסמוך על אנשים, אלא בגלל שיש עוד אדם אחד שאני חייבת להאמין בו, וזה בעצמי. בסופו של דבר, אני חיה לא מעט שנים, ובסוף התחושות הראשוניות שלי היו הנכונות. אם הייתי הולכת אחרי האינסטינקטים שלי, הייתי עושה הרבה פחות טעויות ומבזבזת הרבה פחות זמן. אז כנראה שהיה לי זמן לעשות ספורט, לפגוש חברות, ללכת לים ולראות קרוב. 

אנחנו ממשיכים קדימה לשנה חדשה, ומדי פעם מעיפים מבט לאחור, כי העבר שלנו ימשיך איתנו, וטוב שכך. בית הספר לא נגמר בכיתה י"ב. הוא נגמר ביום שאיבדת את החשק ללמוד.