משהו לספר לנכדים

אח, ניו זילנד, הפנטזיה של כל מטייל. שעות על גבי שעות של שמירות ואימונים צבאיים דמיינתי לי את המקום המושלם הזה - הנקודה הירוקה האחרונה על מפת העולם. הרמוניה של נוף, צמחייה, בעלי-חיים ואנשים. אין מלחמות, אין פקקים ואין שמעון פרנס. סוף העולם.

ואז, בנסיעה שגרתית באזור מגוריי (לטרון), זה תפס אותי - הי, אני כמעט לא מכיר את המקום הזה. החלטתי, שלפני שאני מנסה להכיר מקומות שקשה לי אפילו להגות את שמם (wakarawarewa למשל), עליי להכיר את הארץ שלי, שיהיה משהו לספר לנכדים ("אתם יודעים, סבא שלכם הלך פעם את כל ארץ ישראל, ברגל, בלי הליכון…").

בתקופה זו של מאבק אמיתי, כאשר נדמה כי רק לצד הישמעאלי חשובה הארץ הזו, רציתי "לכבוש" אותה מחדש. להרגיש שייך לאדמה עליה אני חי. לרכוש מחדש את זכויות הישיבה בה.