האנשים שבאמת יודעים לחיות פחות מפחדים מהמוות. הם מתמקדים ביש, פחות רואים את מה שאין ממנו מנוס. הייתה לי חברה בשם ענת גוב שנפרדה מהחיים באצילות, הומור ורגישות שלימדו אותי המון. כשעמדתי בחצר הקיבוץ, שם ליווינו אותה במסעה האחרון אל העולם המסתורי שמתישהו נכיר כולנו, התנגן ברקע שיר שהיא בחרה מראש. “Always look on the bright side of life”. להסתכל על הצד הבהיר, תמיד. זה היה המסר שלה לכל הבוכים, לראות מבעד לדמעות את כל האהבה שהותירה אחריה. כמה יפה. כמה רחוקה הייתי אז מלהבין את עומק המסר. 

גרתי בתל־אביב. עוד דירה שכורה אחת מני רבות. עם חבר זמני. פסנתר וחלומות. היום אני מבינה מה רמזה לי ענת ביום שבו נפרדנו. פשוט תחיי. תחיי, קרן! עזבי שטויות. הכל תלוי בדרך שבה תבחרי ללכת. ואני הולכת כל הזמן. מקווה שנכון.

לפני תשע שנים דפקתי על דלתו של רון ירון, שהיה העורך הראשי של "ידיעות אחרונות". ברוב חוצפתי ביקשתי ממנו הזדמנות. "אני רוצה לכתוב טור שבועי ב־'7 ימים'. יש לי הרבה מה להגיד והשירים קצרים מדי והחברים עסוקים מדי".

חלק מהאנשים היו ספקנים. "מי את בכלל שתעזי להתפרץ למדיום שבו אין לך חצי מושג או גרם של ניסיון?" אמר לי עיתונאי בכיר, שתפס אותי רוקדת במסדרונות, "ב'7 ימים' כותבים רק הדובדבנים שבקצפת, ואת אפילו לא קצפת". כשיצאתי מהבניין הגדול של העיתון, כבר לא רקדתי. בכיתי. אני בוכה הרבה אבל נרגעת מהר. וככה, בחיוך, חזרתי לדירה והתחלתי ישר לכתוב את מה שהפך לטור שלי, "אם אלה החיים".

מאז כבר הספקתי לעבור לא מעט חיים. להתגרש, להתאהב בקלידן שלי, לפגוש את נועם בחופשת סקי, לעבור לגור איתו בעמק חפר, להיכנס להיריון, להפוך לאמא לשני ילדים מושלמים ואפילו לגדל עז בחצר. בין כל אלה מישהו זיהה ניצוץ של פוטנציאל ואיפשר לו לבעור. לשרוף את כל מה שחשבתי על עצמי עד אותו יום. לפתוח את הלב מול מאות אלפי קוראים זרים, ולהאמין שאולי יראו בי חברה. מהר מאוד חזרתי לרקוד במסדרונות. היום כבר לא אכפת לי כמה מטופש זה נראה מהצד, או שעשו על הריקוד שלי חיקוי ב"ארץ נהדרת".

אתם הייתם כל הזמן הזה החברים שלי. היומן האישי. הכותל. הפסיכולוגים שלימדו אותי למצוא את התשובה בעצמי. גם אם ממש לא בא לי לשאול היום, והגיע הדד־ליין.

הנה חגי תשרי עברו. הסתיימה שנה, מסע חדש יוצא לדרך. בשנה החולפת עברתי תהפוכות. מי שקרא אותי יודע שסגרתי כמעט כל דלת, יצאתי מהרבה בתים, משהו בי בוער לצאת ולחפש. את מה? לא ברור. אולי את עצמי החדשה, אולי את מי שאני היום, או את הילדה עם הפרפר בבטן שפעם היה לה ברור מה היא רוצה מהחיים. 

בין היתר סיימתי התקשרות של 17 שנים עם המנהל האישי שלי, שהיה האדם הקרוב אליי בעולם, נפרדתי מהחיבוק החם של חברת התקליטים, שליוותה אותי בכל אלבומיי, לטובת עשייה עצמאית מסוכנת ומרתקת, שיניתי את האופן שבו אני מדברת אל חברים שלי, אל אמא, אל המשפחה, את כל האקסיומות שהיו לי על מה זה בן אדם טוב.

בשיר האחרון שהוצאתי, "מי אני", יש מילה חוזרת. "שינויים, שינויים, שינויים". בטח שמתם לב שבשבועות האחרונים אני באה והולכת. התרשלתי. לא בכל יום שישי אני מספיקה לכתוב לכם וזה לא מתוך זלזול, אולי דווקא מתוך דיוק. לאחרונה קשה לי לחזור לנקודה ההיא, הבוערת, שממנה יצאתי לכתוב בלי מעצורים ופשוט להיסחף. האישה החדשה מתעקשת להחזיק את ההגה בשתי ידיים, לשלוט בכיוון הנסיעה, ולפעמים לתת ברקס. רק שעכשיו נוסעים איתי כל כך הרבה אנשים שהפכו לאנשי סודי. אתם. למי אספר הכל? מול מי אתפרק? איפה אטען? והאם תכעסו עליי שבחרתי לצאת מהאוטו, להחנות אותו בצד, ועם כל האהבה וההודיה להמשיך לצעוד לבד?

תמיד תסתכלי על הצד הבהיר של החיים. כמה קל לשיר, ככה קשה ליישם. כבר ידעתי לא מעט פרידות, אחרי ניסיונות נואשים להיאחז בקשר, ומכולן למדתי שרק אל זרועות פתוחות לרווחה יבוא חיבוק. אז אני משחררת. פורסת את שתי זרועותיי לצדדים, מחבקת את החלל שנשאר ומחכה שהזמן ימלא לנו אותו בתוכן חדש.

אפשר לכבות את האור בחיוך. נשארתי חברה טובה של כל האקסים שלי, ומכל דירה שעזבתי נשאר שיר. לפי חוק שימור החומר שלמדתי כשהייתי חנונית בבית ספר, אנרגיה לא נעלמת. רק משנה צורה. אני את הכאבים שלי אניח בין תווים, אשמור על איפוק, אבחר כל מילה בקפידה, ואעשה את הכל בשביל לתת את כולי. איפה שלא אהיה.

אני הולכת. זה גם הטור האחרון שלי. הדלת נסגרת, אבל לא ננעלת. אנחנו לא באמת יודעים מה יקרה לנו אחרי שאנחנו עוזבים את הבית. זה מפחיד, אבל כל ילד עובר את זה כשמגיע הזמן. והזמן הגיע!

תודה על הלב הפתוח, על זה שהייתם פה בשבילי גם כשלא ידעתי מי אני. תודה לענבל עורכת הטור, שידעה לגזום את המיותר. תודה לציפי שתימצתה 970 מילים לאיור אחד מושלם. הלוואי שידעתי לצייר. תודה לך רון ירון על שהאמנת בכותבת עוד לפני שכתבה מילה. אני יודעת שהטור הזה עורר לא מעט ביקורות, לא כולם אוהבים אותי, ואני אוהבת אותך על כך שלא נתת לכלום להפריע ל"אם אלה החיים" לחיות. תודה לנטע לבנה היקר, עורך העיתון המוכשר, על שיח פתוח, כן וחסר אגו בינינו.

"ידיעות אחרונות" ליווה אותי כמעט עשור. עשור זה לא צחוק, אבל אני לא נפרדת מכם בדמעות. כבר בגיל תשע הבנתי שהייעוד שלי הוא לכתוב שירים ולעשות טוב לאנשים. מקווה שאעשה טוב, סליחה אם מישהו נפגע בדרך (לפעמים כשאת כותבת על עצמך את בטעות חושפת אחרים), ותודה על פרידה יפה שרק מוכיחה עד כמה אמיתי היה הקשר הזה.

יש לי המון התרגשות לקראת העתיד לבוא. ים של תוכניות, שכולן מתנקזות אל הפסנתר. לשם אלך ושם ניפגש. אם אלה החיים - נחיה!