שתף קטע נבחר

צילום: דוברות הדסה עין כרם, AFP

המוות, החולים המרדנים והבהלה: גם הצוותים הרפואיים סובלים ממצוקה נפשית

הצוותים בבתי החולים מודאגים מהעלייה בתחלואה בקורונה. כמה מהם סיפרו על הקושי הנפשי. "מערכת הבריאות זועקת את בעיותיה כבר שנים", אמר מתמחה בבילינסון. "הציעו לנו תמיכה נפשית, אבל למי יש זמן לזה עכשיו?". בכירה בשיבא התריעה: "מי מטפל בנו? אנחנו עובדים בסיר לחץ"

 

 

מעבדת קורונה בשיבא (צילום: עמית הובר)
מעבדת קורונה בשיבא(צילום: עמית הובר)

התפרצות נגיף הקורונה בישראל והעומס על המחלקות הייעודיות בבתי החולים מאלצים את הצוותים הרפואיים להתמודד עם מציאות שלא הכירו לפני כן: עבודה בנפרד מעמיתיהם, צמצום משמעותי של המגע בינם לבין החולים והחשש הכבד של בני משפחותיהם מפני עבודתם – עלולים לגרום להם למצוקה משמעותית. בשיחה עם ynet סיפרו שלושה מהם על המתרחש במחלקות ועל הקושי הנפשי. בשעה שבתי החולים מספקים תמיכה וליווי של עובדות סוציאליות ואנשי טיפול, הרופאים מספרים כי מדובר על היקף תמיכה קטן מדי, ובכל מקרה אין להם את היכולת או הפנאי לזכות באותו ליווי שלו הם זקוקים.

 

 

 

 

 

"אני חושב שההתמודדות הנפשית היא לא פשוטה בגלל שיש פה עומס פיזי ונפשי", מספר ד"ר דרור דיקר, מנהל פנימית ד' בבית חולים "קורונה" השרון, שבו כל המאושפזים הם חולי קורונה. "אנחנו צריכים להתמגן מספר פעמים ביום ולשהות פרק זמן לא קצר במדים. לאורך זמן זה משהו שגורם לעומס פיזי. יש כמובן גם את ההתמודדות עם אנשים שלמעשה נמצאים שם בניגוד לרצונם, חלקם ללא תסמינים תחלואתיים משמעותיים. זה יוצר מתחים, אי-נעימויות ותסכול שאנחנו צריכים להתמודד איתו".

 

ד
ד"ר דרור דיקר (צילום: רמי זרנגר)

 

"יש כמובן גם את ההתמודדות שלנו כצוות עם כל החולים והטרגדיות. זו מחלה שיכולה לגרום למוות, אז כמובן שיש פה חשש משמעותי לחיי המטופלים". לדברי ד"ר דיקר, למצוקת הצוותים הרפואיים בבתי החולים ישנן סיבות נוספות. "יש כמובן את הפחד האישי שלהם", הוא אומר, "כי כשנתקלים בחולה שחלה החמרה במצבו - המציאות טופחת לך על הפנים משום שרואים שזו לא רק היסטריה".

 

"בנוסף, אין למחלה הזו פתרון ברור. במחלה הזו הטיפולים עדיין לא הוכיחו את עצמם, ויש פה התמודדות עם הלא נודע. אנחנו צריכים להילחם במשהו שאנחנו לא יודעים להילחם בו והכלים שלנו לא הוכחו כיעילים. זה גורם לתסכול. היום איבדנו חולה וכל הצוות במצב רוח ירוד, כי בתור רופא אתה לא רוצה לאבד חולים. אתה צריך להרים את הצוות ולהבין שיש עוד חולים שצריכים אותנו וצריך להילחם על החיים של החולים הבאים. התחושות הן תסכול, כאב וחשש".

 

באשר לליווי המקצועי, אומר ד"ר דיקר כי "יש בבית החולים עובדות סוציאליות, ומי שצריך יותר את התמיכה מקבל. האם אני חושב שזה מספיק? אני לא מתאר פה תמונה אידילית, וביומיום אני בהחלט חושב שיש מה לשפר. מה שיכול להקל הוא הורדת הנטל הביורוקרטי והפיזי".

 

ד
ד"ר גילת שנהב

 

"לדברים הצטרף ד"ר אילן ריכטר, מתמחה ברפואה פנימית בבית החולים בילינסון בפתח תקווה וחבר ארגון "מרשם". "עכשיו יש אירוע שמקצין את הדברים, אבל המערכת הזו היא מערכת שזועקת את בעיותיה כבר שנים. מי מטפל במטפלים? יש יוזמות לטיפול בנו, ופירסמו מספרים של קווי סיוע. זה חשוב, אבל יש בזה מעט נאיביות בעיניי, כי מצד אחד אומרים 'בואו תפנו לעזרה עכשיו', אבל מצד שני אנחנו גם בעבודה וגם בבית עם הילדים - שהם כרגע בלי מסגרות - אז זה לא בדיוק הזמן.

 

 

"חשוב להדגיש שהמערכת הזו מצאה את כולנו נזקקים לתמיכה עוד לפני המשבר, ואני לא מכיר מתמחה אחד שיש לו זמן לעצור ולדבר עם גורמי תמיכה נפשית". ד"ר ריכטר הביע חשש מפני העתיד של הצוותים הרפואיים בתום המשבר. "מי ידאג לנו אחרי המשבר הזה? זה משבר עולמי שאף אחד לא יודע להתמודד איתו. הדבר שהכי מטריד אותי זה לא מי דואג עכשיו. עכשיו כולנו רוצים רק לשרוד את הדבר הזה".

 

 

"אנחנו עובדים בסיר לחץ"

ד"ר גילת שנהב, סגנית מנהל מחלקת קורונה במרכז הרפואי שיבא תל השומר, הייתה בין הראשונות שעסקו בטיפול בחולי קורונה בישראל וראתה את השינויים הדרמטיים שחלו על הצוותים הרפואיים שמטפלים בחולים. "היינו צריכים ליצור יש מאין", היא מספרת. "זו שיטת עבודה חדשה וזה שונה מאוד מהעבודה במחלקה הפנימית הרגילה שאנחנו מכירים, בה לכל אחד יש את התפקיד שלו. אתה מוצא את עצמך עושה תפקידים שהם לא שלך. אז היינו לגמרי בודדים, אך עכשיו יש מחלקות בכל בתי החולים וגם בתוך שיבא נפתחה מחלקת טיפול נמרץ.

 

"בנוסף, ציבור החולים שלי השתנה ומי שנשאר במחלקות הפנימיות הם החולים המורכבים יותר - משום שיש להם מחלות רקע. כלומר, האתגר השתנה. המטופלים שנמצאים פה לא מבינים למה הם פה, והם חרדים מאוד. אז מצד אחד אתה הרופא שלהם, התומך שלהם אך גם הסוהר שלהם. צריך לזכור שאנשים נמצאים כאן תחת צו. כמו כן, על מנת ליצור הפרדה, אנחנו עובדים בצוות קבוע - וזה סיר לחץ.

 

ד
ד"ר אילן ריכטר

 

"מי מטפל בנו? לא יודעת. רוצים לטפל בנו אבל אני לא יודעת איך. אני באופן אישי, במהלך השהות שלי פה, מקבלת ליווי של פסיכולוג ארגוני. מוצאים את הזמן להוציא מפה כדי לפגוש פסיכולוג ארגוני. יש לצוות כל מיני קווים שאם מישהו מרגיש צורך לפנות אז הוא יכול, אבל לא פונים. בתוך כל האתגרים שאני צריכה גם לטפל בעצמי וגם בחולים, אני צריכה להחזיק גם את המתמחים שלי".

 

גיא יקר, פסיכולוג חינוכי ושיקומי ונציג פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, הביע גם הוא דעה דומה: "לצערנו הרב, בהרבה מחלקות אין מענה לרופאים ולצוותים הרפואיים".

 

לדבריו, "אחת הבעיות שאנחנו שומעים עליהן הכי הרבה זו השחיקה. אנחנו שומעים על כך שהרופאים עובדים הרבה מאוד שעות במשמרות מטורפות. אנשים מתחילים במשמרות שלא היו רגילים אליהן, ויש שינוי בנהלים.

 

"מבחינה פסיכולוגית, זה מצטרף לעניין חוסר הוודאות. בנוסף, עניין הבידוד החברתי גם הוא משפיע עליהם מבחינה נפשית, משום שאפילו הקרובים אליהם אינם מעוניינים לשהות במחיצתם מפאת החשש להדבקה. העובדה שהחולים מבודדים מובילה לכך שהם אלו שצריכים לתווך למשפחות את מצב החולים, וזה עוד גורם לחץ מול המשפחות. אנחנו ממליצים שינסו כמה שהם יכולים לדאוג לעצמם ולעשות דברים שיעזרו להם להירגע. אפשרות נוספת שיכולה לסייע זה לדבר בינם לבין עצמם על מה שהם עוברים".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: עמית הובר
בדיקות קורונה בשיבא
צילום: עמית הובר
מומלצים