ההילולה הגדולה בישראל

היום הגדול, יום ההילולה ההמונית של ל"ג בעומר במירון, הוא יום פטירתו של שמעון בר יוחאי. מסופר כי בהגיע יום מותו (צדיקים, בניגוד לנו, עשויים לדעת מתי הגיע שעתם להסתלק), הגיעו אליו תלמידים רבים, ורבי שמעון הודיע להם כי בשעה הזו, שהיא שעת רצון, יגלה להם סודות תורה שלא התגלו לאיש מעולם. בעודו מדבר, יצאה נשמתו. אור גדול הציף את החדר בו שהו, ואיש מהנוכחים לא יכול היה לראות דבר מפני האור הזוהר. זו אחת הסיבות לכך שאת יום מותו מציינים במדורות גדולות.

עשרות אלפים פוקדים את הקבר בל"ג בעומר, מדליקים מדורות, אוכלים, מתפללים ומקיימים את טקס החלאקה (התספורת הראשונה לילד). בל"ג בעומר נראה המקום כמו בזאר גדול, חגיגה ענקית. אבל גם במשך כל ימות השנה יש במקום תנועה ערה. אנשים חוגגים שם בר-מצוות וימי הולדת, ומקיימים תפילות המוניות.

יש במקום מקווה מסודר ונקי, בית מדרש, ובחוץ בסטות שמוכרים בהן מזכרות, כיפות, וגם פירות (תפוחים מצוינים גדלים באזור) ואוכל.

13 שנה במערה

קבר רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו נמצא במבנה גדול, בפאתי מושב מירון (פניה שמאלה, צפונה, בצומת מירון, כביש מס' 866). שתי כיפות לבנות גדולות מתנוססות בראש המבנה, מעל קברותיהם. על מחצית הקבר הציבו מחיצה בין הגברים והנשים, כך שגם אלו וגם אלו יכולים לגעת בקבר ולהתפלל עליו.

על בר יוחאי ובנו מסופר שהתבודדו 13 שנה במערה בבדידות מזהרת ועסקו בתורה. הם התפרנסו מעץ חרוב אחד שצמח ליד המערה, ממימי מעיין שנבע בסמוך, וכיוון שהיתה להם רק מערכת בגדים אחת, שכבו כל היום עירומים ומכוסים בחול, ואת בגדיהם - כדי שלא יתבלו - לבשו רק בשעת התפילה.

כשיצא בר יוחאי מהמערה, כך מסופר בגמרא, וראה אנשים עובדים בשדה, כעס מאוד על שהם מבטלים את זמנם במקום לעסוק בתורה, וכל מי שנתן בו את עיניו הפך מיד לגל עצמות. כדי שלא יחריב את העולם בכוחו, ציוו עליו משמים לחזור למערה לשנה נוספת, עד שיירגע כעסו.

המערה שבה התגורר בר יוחאי נמצאת בסמוך לאתר הקבר, למרות שיש טוענים שהמערה בה התגורר היתה ליד הכפר פקיעין דווקא (אמנם לא כל כך רחוק, אבל בכל זאת במקום אחר).

מעל קברו של בר יוחאי נמצא קברו של יוחנן הסנדלר, תנא נודע שהתפרנס מעיבוד עורות ותפירת נעליים. כיוון שרש"י, גדול המפרשים שחי בצרפת, נחשב כנצר ליוחנן הסנדלר, עולים לקברו בכ"ז בתמוז, יום פטירתו של רש"י.