רק ביחד, אחותי

אני רוצה לומר לך את המובן מאליו, אחותי. את הדבר הכי בנאלי, את מה שאמור להיות הבסיס ליחסים שלנו, ובכל זאת אנחנו לא מצליחות להגיע אליו.

אני רוצה להפציר בך לפעול, עם כל הכוח שיש לך, למען אחווה של נשים.

את האגדה הגברית שנשים מנקרות זו לזו את העיניים כבר הפרכנו מזמן. אנחנו יודעות שלא היה ולא נברא, ובגדול – אנחנו חברות מאוד טובות.

אנחנו כבר לא מתביישות להיות חברות, וזה כבר ממש לא קטע להגיד, "רוב החברים שלי גברים".

אבל זה לא מספיק. האחווה שיש בינינו היום עדיין חלקית מדי. מסויגת מדי. אנחנו עדיין לא נותנות זו לזו מספיק קרדיט, עדיין לא רואות ולא מבינות שכל אחת מאיתנו שקועה בדיוק באותו בוץ טובעני, וזה לא משנה באיזו סביבה את עובדת –או לא עובדת – וכמה נחמד או נאור בעלך.

כשמפטרים באוניברסיטה מרצה פמיניסטית ומצליחה, את עדיין אומרת: "אבל היא באמת קצת בעייתית, לא?" ודאי: היא בעייתית, וכל הגברים שמרצים באוניברסיטה ומגיעים לקידום ולקביעות אינם בעייתיים כלל. הם מושלמים, עד קצה ציפורן הזרת שלהם. אין לי ספק בזה.

כשהמלחינות הקלאסיות - שליש מכלל המלחינים בארץ - מקימות פורום כדי לקדם את עצמן, בהיותן לא מנוגנות, לא מושמעות, לא מוקלטות ולא מוזמנות – את עדיין שואלת: "לא משמיעים אותן כי הן נשים או כי המוזיקה שלהן מחורבנת?" אז ודאי, כל ששים המלחינות כותבות מוזיקה מחורבנת וכל 120 המלחינים יוצרים מוזיקה שמיימית. אין לי ספק בזה.

אפילו כשמישהי מתלוננת ששר התחבורה הטריד אותה מינית, את שואלת: "מי שלח אותה לספר את זה? למה היא ממציאה את זה?", כאילו שלך, או לחברות שלך זה לא קרה אף פעם.

תמיד נדמה לך שלך הכי קשה להתקדם בעבודה. את עובדת בסביבה הכי גברית, הכי שוביניסטית, את משלמת את המחירים הכי גבוהים. כל אחת מאיתנו מרגישה כך, ואצל כולנו זה גם נכון.

אז הגיע הזמן שנבין שאנחנו חייבות ללכת על הביחד. בגדול. להיות ממש קבוצה. מאוחדות. להיות סקטור אפילו.

גם ככה, כשאת חוזרת הביתה בסוף היום – בבית, מול בן זוגך, בטוב או ברע – את לבד. ושם בבית, למי יש בכלל כוח בשבילך, עם מי שאת, מה שאת שווה ומה שמגיע לך.

אז לפחות בחוץ, בעבודה, בחיים – אנחנו חייבות לפרגן זו לזו בלי תנאים, להתייצב אחת לצד השנייה, לסמוך זו על זו בעיניים עצומות. הרי זה מה שהם עושים, כל הזמן וללא היסוס. אחרת איך הם היו נשארים שם בכל הצמרות, ההנהלות, מוקדי הכוח וההשפעה? רק ככה: הם מקבלים זה את זה כמובן מאליו.

ואנחנו חייבות להפסיק לקבל אותם כמובנים מאליהם ולחשוב על עצמנו כמובנות מאלינו. לעשות עסקים זו עם זו, לעזור אחת לשנייה, להתייצב זו מאחורי זו, להילחם זו בשביל זו. לקדם נשים אחרות. בלי חשבון.

כי גם אם יהיה לך חדר משלך, אחותי, ובו תכתבי ספר – אם אנחנו לא נקרא אותו, נפרסם אותו, נקנה אותו, נהלל אותו, נלמד אותו בבתי ספר –את תישארי לבד עם הספר שלך בחדר שלך. גברים לא יוציאו אותך משם, אלא לצרכים מסוימים, ובלי הספר שלך.

את חייבת להבין ולהאמין, אחותי, שכאשר את מאמינה בנו ומתחברת אלינו ואנחנו מתחברות זו לזו –אנחנו הופכות לכוח. כל אחת היא אור קטן וכולנו אור איתן, זוכרת?

ואז יהיה קשה הרבה יותר להפריד בינינו ולמשול בנו.

והכי חשוב, אחותי, שתביני כי כשאת מאמינה באחיותיך הנשים – את מאמינה בעצמך. כשאת עוזרת לנשים אחרות, את עוזרת לעצמך. כשאת נלחמת לקידום נשים, את אשכרה מקדמת את עצמך.