מציונות לציניות

בימים אלה של אש, איבה ואלימות נכנס שמעון פרס שוב לתפקיד שר החוץ. יש להניח כי רק מעטים מודעים לדייקנות המצמררת שבה ידע השר החדש/ישן לנבא את המתחולל כעת בשטחים שנמסרו לשלטון פלסטיני, ולמלים החריפות שבהן השתמש כדי להזהיר מפני התוצאות הרות האסון של אותה מדיניות ממש שאימץ בעצמו מאוחר יותר, בהתלהבות כה גדולה. כך, למשל, בספרו "כעת מחר" חזה פרס במדויק את הסכנה הנשקפת לישראל מכניסת כוח פלסטיני מזוין לשטחי יש"ע:

"... הקמת מדינה [פלסטינית] כזו פירושה - נהירת כוח פלסטיני לוחם (יותר מ- 25,000 לוחמים על נשקם) אל תוך יהודה ושומרון; כוח זה, בצירוף צעירי המקום, יכפיל את עצמו בתוך זמן קצר - נשק וציוד לא יחסרו לו; בתוך זמן לא רב תקום ביהודה ושומרון וברצועת עזה תשתית למלחמה; יהיו לישראל בעיות של ביטחון שוטף, והן עלולות לדרדר את ישראל למלחמה, או לערער את המורל של אזרחיה; ובזמן מלחמה - יהיו גבולות המדינה הפלשתינית קו זינוק מצוין לכוחות ניידים, כדי לפרוץ מיד לעבר התשתית החיונית לקיום ישראל, לפגוע מיד בחופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי מעל שמי ישראל, ולהקיז את דם האוכלוסים...בסמיכות מקום לקו הגבול"( ע' 232).

פרס אף ראה את הנולד כאשר ניבא כי הסדרי פירוז והסכמים לא יהוו בסיס מוצק לעתיד ישראל והזהיר בפני הסתמכות עליהם:

גם פירוז הגדה נראה כתרופה מפוקפקת: הבעיה העיקרית איננה הסכם על פירוז, אלא קיומו של הסכם שכזה, הלכה למעשה. מספר ההסכמים שהפרו הערבים אינו נופל ממספר ההסכמים שקיימו (שם).

חיוניותה של ההתיישבות ביו"ש קיבלה אף היא דגש מובהק בהצגת חזונו של שר החוץ. לגבי ערכן של ההתנחלויות ב"גדה המערבית" כתב:

"[יש] ליצור רצף התיישבותי חדש; ביצור ירושלים והריה מצפון, ממזרח, ומדרום וממערב, על ידי הקמת ערי מישנה, פרברים ויישובים - מעלה אדומים, עפרה, גילה, בית-אל, גבעון ... כדי להבטיח שעיר הבירה תובטח באגפיה ותישען על התיישבות עירונית וכפרית. התיישבות זו תחובר לשפלה ולבקעה על ידי כבישי רוחב ואורך חדשים; ההתיישבות לאורך הבקעה נועדה לקבוע, הלכה למעשה, את הירדן כגבול בטחון, אם כי ההתיישבות בשיפוליהם המערביים של הרי שומרון ויהודה, היא שתגאל אותנו מקללת המותניים הצרות של ישראל...(ע' 48)

היום מזמר שר החוץ, חתן פרס נובל לשלום, זמירות שונות לחלוטין, ותוקף בשצף קצף את מי שמעז להביע תמיכה בעמדות בהן דגל בעצמו. אולם הפער בין משנתו המנומקת היטב בעבר לבין זו של היום הוא כה דרמטי, שלא ניתן לעבור על כך לסדר היום.
לציבור אחראי, שגורלו תלוי בין היתר בהחלטותיו ובמעשיו של מנהיגיו, יש זכות וחובה לדרוש הסבר לתפנית הפרסה עוצרת הנשימה של פרס. אמירות סתמיות מהסוג "העולם השתנה" אינן מספקות – שהרי רוב נימוקיו ואזהרותיו הקודמים של פרס הולכים ומתבררים כתקפים יותר כל יום.
בהעדר תשובה משכנעת לתעלומת המטמורפוזה של פרס, יהיה קשה לציבור בישראל (ובעולם) להימנע מהמסקנה ששר החוץ שלנו הוא איש אשר זנח את האינטרס הלאומי לטובת תהילה אישית, את הציונות לטובת הציניות.