היהפוך שרון עורו?

בגובה 40 אלף רגל, אי-שם בשמיים, משייט לו עכשיו יאסר ערפאת מג'קארטה לליסבון או מאבידג'אן לטימבוקטו, והדברים הבאים יהיו נכונים גם אם במקרה קפץ היום לביקור בעזה: כך או אחרת, הוא צריך להתהפך על משכבו בלילות. מחוגיו של שעון ההיסטוריה נעים ומתקדמים, והוא נשאר מאחור, אלוף השטיחים האדומים ומסדרי הכבוד, הנוסע המתמיד של המאה הקודמת והמאה הנוכחית.

ערפאת החמיץ את שעתו. מיליוני ישראלים הדיחו את אהוד ברק מן השלטון לא משום שוויתר יותר מדי לפלסטינים. סקרים שהונחו על שולחנותיהם של מקבלי החלטות במדינת ישראל הפתיעו, אפילו הדהימו אותם, בנכונות הישראלית העממית לוויתורים, אפילו בירושלים.

ובכן. לא משום הוויתורים הענקיים שילם ברק בראשות הממשלה, אלא משום שהתגובה על הויתורים הללו היתה פתיחה באש, אינתיפאדה. היהודים, מה לעשות, לא אוהבים להיות "פראיירים". הם עוד פחות אוהבים שעושים להם על הראש מה שציפורים נוהגות לעשות. הצענו שלום – וקיבלנו אש? אנחנו נראה לכם בדיוק מאיפה משתין הדג.

התגובה הישראלית הכמעט-טבעית, הפבלובית, היתה לבחור באיש שמצטייר כבר משך שנות דור כמי שיודע להשיב מלחמה שערה – אריק שרון. מיליוני הישראלים שהלכו אל הקלפיות אמרו לעצמם בטרם שלשלו את הפתק: עכשיו, שהפלסטינים יזיעו.

עכשיו, כאשר הפלסטינים כבר מזיעים ורעבים מאד, והישראלים מוטרדים מאימי מכוניות התופת והמחבלים-המתאבדים, שואלים אלה גם אלה: או.קיי, הישראלים הקימו ממשלה למלחמה ובראשה איש מלחמה. הפלסטינים מזיעים וממצמצים (אפשר להבחין בימים האחרונים בשינוי הטון והסגנון של ערפאת השולח ברכות, ושל ג'יבריל ראג'וב המבקש שלום). ועכשיו, מה יהיה?

אם ימשיכו הפלסטינים בטרור, כמעט ברור מה יהיה. האסון יונח לפתח בתיהם. אם יימשך הטרור יעשה שרון את מה שהוא יודע הכי טוב לעשות. מה גם שהוא נבחר לראשות הממשלה משום שהבוחרים הישראלים ידעו תמיד שיותר משלחץ ידיים בטקסי שלום, לחץ על ההדק בזירות הקרב. ההמונים שבחרו בשרון ביקשו לומר לערפאת, כאמור, שהישראלים לא פראיירים. שרון, מרחוב קפלן בירושלים, יודע שהישראלים מצפים ממנו לתגובה אחרת, שונה מזו של ברק – שאם לא כן מדוע בחרו בו?

אבל הפלסטינים יכולים גם לשמוט את השטיח מתחת לרגליו של שרון: לחדול לחלוטין מן האינתיפאדה, לדבר שלום, לחזור לשולחן הדיונים.

חלומו הרטוב של השמאל בישראל בימים אלה הוא שאכן כך יקרה: שערפאת, שעשה את טעות חייו בהורותו על האינתיפאדה, יחזור אל שולחן דיוני השלום, ויאלץ את אריק שרון להיות שארל דה-גול, משה דיין או יצחק רבין, גנרלים שבחרו בשלום. הימין, הגם שהוא זוכר את אריק הורס את ימית, מקווה, מתפלל ומאמין ששרון נשאר אותו שרון הישן והטוב מימי הקרוואנים על כל ראש הר קירח.

האם בגיל 73, שבע קרבות ועייף מן המלחמות, יהפוך שרון את עורו? אם יחדלו הפלסטינים מן האש ויבקשו שלום, יהיה שרון נביא השלום הישראלי-פלסטיני? ספק רב. על פי דרכו ואמונתו, אין שרון יכול להרחיק לכת בוויתורים כמו אהוד ברק. אבל.

אבל הוא מפא"יניק בנשמתו, אמנם איש מלחמות אך גם איש אמצע – האם לא היה זה שרון שעודד את מנחם בגין לחתום על חוזה שלום עם מצרים ועל פינוי סיני?

ימין ושמאל מחזיקים לו אצבעות – כל צד מסיבות שונות לחלוטין.