עדיין לא ברכתי את הנשיא החדש, משה קצב, ולא משום שלא מגיעות לו ברכות. לא אהבתי את צהלת בוחריו בכנסת, ואת שמחתם לאידו של שמעון פרס. יותר מכך, איני יכולה לקבל שקרים, הולכת שולל, והשפלה.
היה משהו מאוד לא נקי ולא מכובד בדרך בחירת הנשיא, על אף שלא חלקתי לרגע על זכותו של קצב להתמודד ולהיבחר לנשיאה של מדינת ישראל.
שמחתי שהבטיח כי יעסוק ב"אחווה", ב"אחדות העם" (לא יודעת בדיוק מה זה. אני יודעת מהי הגינות ביחסי אנוש ומהו כבוד הדדי, אבל ניחא).
הנשיא החדש חזר והצהיר שימנע מלתת ביטוי לעמדות פוליטיות. כאן נכונה לנו הפתעה גדולה. מיומו הראשון הופיע הנשיא של כ-ו-ל-ם כמי שמייצג מחנה אחד בלבד: המחנה הדתי–לאומני, עם נטייה חזקה לחרדי-פופוליסטי - זה של הקמעות, ההשבעות, הלחישות ושאר אמונות פולקלוריסטיות שיש מי שקורא להן: "דת ישראל".
הוא כבר רצה ישיבה בבית הנשיא (של הנהרגים באוהלה של תורה?), וגם הערותיו הפוליטיות הפתיעו. "חברון ליהודים", זה מובן מאליו. אבל למה? הרי קרית ארבע הוקמה (ולדעתי זה היה משגה) כדי למנוע יישוב יהודי בחברון. ואיזה יישוב יהודי יש שם היום? של הקנאים והקיצונים בקרב שונאי הערבים, הבטוחים כי בעוצם ידם (ידי צה"ל) מותר להם לחמוד כל חלקה וכל נכס לא להם.
וקדושת ירושלים! כמה אטימות אפשר להפגין לצורכיהם של יותר מ-200 אלף פלסטינים החיים בתחום ירושלים ש"אוחדה לה יחדיו" תחת שלטון ישראל, ואשר נהגנו בהם כגרועים שבקולוניאליסטים.
התבטאותו האחרונה של כבוד הנשיא, לפיה אנו חייבים תודה לשומרי הדת, מעידה כי אין לקצב מושג בהיסטוריה של העבר, בהתפתחות הנאורות והתנועות הלאומיות. הייתי ממליצה לו לקרוא את ספרו של יגאל עילם על סוף היהדות הדתית.
לשיטתו של הנשיא קצב, כל ההערות שלו תורמות ל"אחדות העם". כנראה שקרה לו מה שקורה לרבים, אך אצלו זה קרה מהר מדי. הוא מרגיש ש"אני זה המדינה", ומה שאני חושב ומרגיש זה הקונצנזוס, זה המאחד והמלכד. שהרי רק כך ניתן להבין את הביטחון העצמי שבו נאמרו הדברים, ולמה הוצגו כמובנים מאליהם.
הואיל ומשה קצב הוא איש נבון, אני מניחה שהתגובות שעוררו מעשיו ודבריו הגיעו אליו, והוא יבין שעם מלוא הכבוד שאנו רוחשים לו, את העם המפולג הוא לא יאחד על-ידי אמירות מסוג הזה, וגם לא על-ידי לחשים, ברכות וקמעות של הרב כדורי. הנשיא נבחר מכוח חוק, מכוח ריבונותו של העם וריבונותה של הכנסת.
שולמית אלוני, ראש מרצ לשעבר
