כמות שיוצרת איכות

הראש היהודי ממציא לנו פטנטים כמו "סגר נושם" ו"כתר חונק". מאחורי החידושים הללו חבוי מאבק דמים שנדמה היה לנו שיש לו סוף. אנחנו אומרים שזה מאבק על זכותנו לחיות בארץ הזאת. הפלסטינים אומרים שזה מאבק לסילוק השלטון הזר שכבש את כברת-אדמתם. אנחנו נלחמים. גם הם. הטרוריסט מבחינתנו הוא לוחם החופש שלהם.

ההבדל הבולט ביותר בין שני הצדדים כיום הוא זה: הרוב המכריע של עם ישראל סיים את המהפכה ואת המלחמה ומבקש להשתרע פרקדן תחת גפנו או תאנתו, ואילו החברה הפלסטינית רתומה כולה למאמץ להקמת מדינה, בית לאומי. חברה במאבק חושבת וחולמת מלחמה מבוקר עד לילה. היא מוכנה להקרבה עד תום, לוויתור על הנאות החיים. כל-כולה מתמקדת בניצחון, וכמעט כל אזרח מן השורה הוא מחבל או מרגל. כמו אנשי "ההגנה" בשעתם – להבדיל אלף אלפי הבדלות – שעבדו במרכזות הטלפונים של הבריטים והטו אוזן לכל מילה, כמו אנשי האצ"ל שלטשו עיניים חקרניות בכל פינה, כך היום בחברה הפלסטינית: כולם ממוקדים במאבק נגדנו. האקטיביסטים יורים או זורקים אבנים. הפאסיבים מאלתרים פתרונות למצוקה. אלה גם אלה מוכנים לשלם מחיר כבד, ובלבד שיגיעו למטרה.

דוגמה קטנה: באינתיפאדה הראשונה, שהחלה ב-1987, נעצרו ונכלאו כרבע מיליון פלסטינים, לתקופות קצרות וארוכות. לא היה כמעט בית פלסטיני אחד בלי נציג בכלא. כ-60 אלף איש נפצעו. מספר ההרוגים היה כפול ממספר הרוגי צה"ל בשלוש החזיתות של מלחמת ששת הימים. מספרי המגורשים והבתים שנהרסו עמדו על אלפים – והנה התחדשה האינתיפאדה כאילו לא היו דברים מעולם. זו חברה במאבק – כמובן, לא לרוחנו – ושום טיוח לא ישנה את העבודה הכואבת הזאת.

הישראלים המעטים המצוידים באותה רוח לחימה ורואים עצמם לחלוטין כחברה במאבק הם המתנחלים ביש"ע. הם יוצאים מן הבית בשיירות ממוגנות לחוגי נגינה בחליל וחוזרים הביתה בליווי מקלעים של צה"ל. ברבים מהיישובים הם נמצאים על כוונות של רובי צלפים. להבדיל, כמובן, אך כמו הפלסטינים הם מוכנים "לנשום עמוק", לסבול היום כדי לזכות בטווח הארוך, כדי לחזור הביתה אחרי אלפיים שנות.

אבל מספרם אינו גדול, ובמקרה כזה, ללא ספק, הכמות יוצרת את האיכות. אלף נצחונות של הימין בקלפי ומאה ראשי ממשלה בדמוי אריק שרון אינם יכולים להתמודד עם חלום השלום ולנצחו, גם אם הוא מתרחק והולך, מתרחק והולך.