במשך תקופה ארוכה מטיל רודן חסר סובלנות את עריצותו על חברה הישראלית. שמו של הרודן: "שלום". כמו כל רודן, גם הוא אינו סובל מתנגדים, וכל מי שחשוד כמי שאינו נמנה על תומכיו, צפוי לגורל מר. גינוי, ביזוי ונידוי. אבל "שלום" אינו רק מילה רודנית מאוד. זוהי גם גם מילה מטעה מאוד, משום שהיא יכולה לתאר שני מצבים מדיניים שונים לגמרי, ואף הפוכים.
מחד גיסא, פירוש המילה "שלום" יכול להיות מצב של "הרמוניה הדדית" בין מדינות. מאידך גיסא, משמעות המילה יכולה להיות "העדר מלחמה", כתוצאה של כושר הרתעה בין מדינות. לרוב דרושים תנאים שונים בתכלית לקיום שני סוגי ה"שלום" הללו. לדוגמה, "שלום של הרמוניה" אפשרי בדרך כלל במערכת יחסים בין משטרים דמוקרטיים ליברליים. על ההנחה הזאת יש קונסנזוס רחב למדי בין חוקרי היחסים הבינלאומיים, משום שזה כמעט מאתיים שנה שלא הייתה מלחמה בין מדינות בעלות משטר דמוקרטי-ליברלי.
המצב שונה כאשר מדובר במשטרים רודניים. "שלום של הרמוניה" ישרוד בקושי רב במסגרת מערכת יחסים שבה מעורבות דיקטטורות דוגמת אלה שבמזרח-התיכון, משום שבמשטרים האלה לא קיימים התנאים הנחוצים לשלום כזה. הם אינם יכולים להרשות גבולות פתוחים, תנועה חופשית של אנשים, סחורות והון, וזרימת מידע חופשית על המתרחש במדינתם – החוצה או בתוך המדינה. במשטר דיקטטורי אין ביזור של השליטה על משאבי המשק ועל תהליכי קבלת ההחלטות בנוגע אליהם, מחשש שהדבר יאפשר צבירת עוצמה בקרב אנשים שאינם מקורבים לשלטון.
המשך כהונתו של השליט הדיקטטורי אינו תלוי באיכות החיים שהוא מעניק לאזרחיו – אלא בתמיכת הכוחות המזוינים, שדורשים כמויות הולכות וגדלות של משאבים (לרוב על חשבון המגזרים האזרחיים במדינה) כדי להבטיח את נאמנותם. במשטרים כאלה, מלחמה היא לעתים תכופות חלופה מועדפת להשגת מטרות מדיניות (עיין ערך עירק של סדאם חוסיין, ארגנטינה של גלטיארי, לוב של קדאפי, גרמניה של שנות ה-30).
אפילו פרס הזהיר
לכן, במשטרים כאלה, יש סיכוי קטן בלבד ל"שלום של הרמוניה" לאורך זמן, ומניעת מלחמה תיתכן רק כתוצאה של כושר התרעה חד משמעי. כל היחלשות בכושר בהרתעה תגביר את הפיתוי לתוקפנות ולכן תקרב את המלחמה.
זהו כמובן המצב במזרח-התיכון, שבו כל המשטרים (למעט ישראל, לעת עתה ) הם סוג מסוים של דיקטטורות צבאיות. לפיכך, בתנאים הגאו-פוליטיים של האזור, הסבירות ל"שלום של הרמוניה" נמוכה מאוד והשלום המעשי הוא "שלום של הרתעה". כל צעד, כל מדיניות, כל תהליך שפוגע בכושר ההרתעה של ישראל, פוגע גם ב"שלום".
תהליך שפוגע בכושר ההרתעה איננו אלא "תהליך מלחמה" -- גם אם נהוג לכנותו "תהליך שלום", וכזה בדיוק הוא "תהליך אוסלו". היטיב להבחין בזה לא אחר מאשר הארכי-אדריכל של התהליך, שמעון פרס, שהזהיר בזמנו כי:
במאה ה-20, עם התפתחות יכולת התנועה המהירה של צבאות, עלתה חשיבותו של עומק שטחי ההגנה... בהעדרו של גבול ביטחון, צפויה המדינה להכחדה במלחמה... יש אמנם ספק אם גם מרחב טריטוריאלי יש בו משום הרתעה מוחלטת. אבל היעדר מרחב טריטוריאלי מינימלי מעמיד מדינה במצב של אי הרתעה מוחלטת. דבר זה, כשהוא לעצמו, יש בו משום פיתוי כפייתי כמעט לתקוף את ישראל מכל העברים... (כעת מחר ע' 235 ו- 255 )
כמה חבל שפרס של היום לא שעה לדבריו של פרס של פעם.
