לנצח, אחי

מדינת ישראל תתעטף הערב באבל. ומחר, בבתי העלמין הצבאיים, ירטיבו אלפי עיניים דומעות את כריות הקברים. כמעט כל מדינה ברחבי תבל מקדישה יום זיכרון לחלליה, אך אין דומה זו שלנו לאחרות. אצלנו, לאבל יש כתובת פרטית – בן משפחה, שכן, חבר של חבר, זה שלמד בכיתה שמעלינו. דומה שבערב יום העצמאות ה-53 למדינת ישראל, אין בית במדינה שאינו נוגע כך או אחרת בכאב השכול.

ליום הזיכרון השנה נלווית מועקה כבדה: אחרי יובל שנים נדמה לנו שאנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה. שוב, כמו בערב הקמת המדינה, יורים על כלי רכב בדרכים. שוב אורבים לישראלים בפינות חשוכות, שוב יורים על יישובים, לפעמים אותם יישובים שירו עליהם ב-48'. הכל חוזר, חביבי.

אבל, שום דבר לא דומה למה שהיה. מדינת ישראל, בתום יובל ראשון לכינונה, היא סיפור מופלא שאין דומה לו בעולם, במאה הקודמת ובזו הנוכחית. מדינה שקמה מאפר השואה, מכלום, מאפס, והיא היום בשורה הראשונה של המדינות בעולם בביטחון ובכלכלה. מדינות רבות היו רוצות להיות כמותה. באיזו מדינה אפשר למצוא 32 סוגי חרדל על המדף בסופרמרקט? איזו עוד מדינה, בסדר גודל כשלנו ואפילו גדולה ממנה, ממציאה מזל"טים ונשק מתוחכם אחר? וכמה עוד מדינות בעולם מפארות את בימות הנואמים הראשיים בכינוסי היי-טק? שפתיים ישקו.

אלא שהמאמץ לשמור על הביטחון ולנסות להשיג שלום עלה בדם רב של בנים ובנות, יותר מעשרים אלף, שביקשו להגן על חייהם וחיינו. יותר מעשרים אלף משפחות קמות לבוקר עצוב והולכות לישון בלילה כואב. חייהן תמו ביום שבו קיבלו את הבשורה המרה. מאז, אלף ניסיונות שיקום לא יחזירו אותן לאותם חיים, כמו שהיו רגע לפני הנקישה האיומה ההיא על הדלת. כמה שהמדינה תשתתף בכאבן, כמה שנעמוד דום ונצרף את דמעותינו הפרטיות לדמעותיהן, לא נוכל לדמיין כמה גדול הכאב וכמה קשים החיים ללא הבן, הבת.

ב"שיח שכולים", עיתונן של המשפחות השכולות, כותבת דינה, אמו של נעם בן משה: "הטלית שעטפה אותך בבר מצוה/ הוחלפה בדגל שעוטף את ארונך/ ההמונים שבאו לאולם הבר מצווה/ הגיעו להלווייתך/ הדרשה שנשאת/ הוחלפה במלים של הספר ליד קברך/ החברים שהרימו אותך גבוה/ באים היום לרחבת בית העלמין".

את השורות הללו קוראים בנשיכת שפתיים. עוד שנייה, עוד כאב, עוד געגוע. לנצח, אחי, נזכור אותך תמיד.

יתגדל ויתקדש שמיה רבא.