| |
ספר עולמי: מהו ה"אוריינט"? תלוי במתבונן
הוויכוח סביב "אוריינטליזם", ספרו של אדוארד סעיד, היה צפוי. במקומו אפשר לנסות ולקחת את התיזה של סעיד לכיוונים שימושיים למחשבה
אריאנה מלמד
ראשית, אם אפשר, כדאי לקרוא את הספר באנגלית. התרגום העברי הגון, אבל כבדות מיותרת עולה מן הטקסט אל שמורות העפעפיים ומשתכנת שם. כתיבתו של אדוארד סעיד בהירה ונהירה בדרך-כלל, ומי שיכול - שיתוודע לה במקור.
די בשלוש שורות על גבי הכריכה כדי להציב בזכרון הקורא המתוודע לסעיד לראשונה מעט ממורכבותו של האיש הזה. הוא פלסטיני יליד ירושלים. אם נרצה, פליט. הוא פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה. אם נרצה, מישהו שחבר לתרבות זרה לו כנגד כל הסיכויים. הוא דובר בולט של התנועה הלאומית הפלסטינית. אבל הוא לא היה מעולם תועמלן שלה. אם נרצה, ההיפך הגמור מחנן עשראווי.
חבורה של משקפופרים
"אוריינטליזם" הוא מכלול המשקפיים, הטלסקופים, המיקרוסקופים ומכשירי הניתוח בהם השתמש המערב – וגם זו הגדרה בעייתית – בבואו לבחון את מה שנראה בעיניו כ"מזרח". אוריינטליזם הוא גוף של ידע המתיימר להיות סמכותי, שנצבר בידי "מומחים" ותועל לשימושים פוליטיים משונים ומרובים, החל מנסיונותיו של נפוליאון "להבין" את מצרים באמצעות חכמי-אקדמיה צרפתיים, וכלה בדמות "הערבי" בעיני מי שסבור כי יש דבר כזה, "מנטליות של ערבים". ראשי המכונים ללימודי המזרח-התיכון, אמ"ן - מחלקת החקר, כתבינו לענייני ערבים, פרשנינו, מטיילינו ובעלי דעותינו, כולם אוריינטליסטים על-פי השקפתו של סעיד, וכולם – מאוחד ובנפרד – תורמים ליצירת קורפוס ענק ומדכא של דימויים. לא רק שאין בינם לבין שוכני האוריינט ולא כלום, הם גם מעיקים ככבלים, מקשים על ההגדרה העצמית, מכוננים שיח פוליטי, חברתי ואישי מלא דעות קדומות, ומפריעים לשני הצדדים שלו להתבונן זה בזה כשווים.
אודות "האחר"
התעוד של סעיד מרשים, מקיף, אבל לא ממצה. הוא משכיל לדחוס אל תוך הספר הזה עשרות מזכרים, תכתובות מלומדות, דיווחי מטיילים ונאומים של פוליטיקאים כדי לבסס את הטענה, ששיח האוריינטליזם הוא מחסום אמיתי בפני הבנה. גם אם לא עוקבים אחרי כל אחת מן המובאות, עדיין צריך להתמקד בטענה העיקרית.
ה"אוריינטליזם" של סעיד הוא חלק ממכלול של תיזות אודות ה"אחר" בחברה המערבית, שהפכו פופולאריות מאד בסוף שנות השבעים של המאה שעברה. הבסיס הרעיוני מגיע מצירוף כזה או אחר של תיזות פמיניסטיות, ניאו-מרקסיזם, אנתרופולוגיה חדשה ורוח חדשה שמנשבת מכיוון מדעי החברה אל חקר תרבות בכללותה. כדי למצות את העניין בגסות, צריך לומר שהטענה המרכזית היא, שהדיבור על ה"אחר" מעוות אותו מרגע שסומן כ"אחר". כך, תיאורטיקניות פמיניסטיות טוענות, כי לאורך ההיסטוריה, "חקר הנשים" היה נחלתם של גברים בלבד, ומשום כך נוצרו דימויים נשיים מעוותים, אבל אלו היה הדימויים היחידים שבמסגרתם הורשו נשים לפעול, בלשכתו של הגינקולוג כמו באוניברסיטה, בבית כמו בסדרות הסבון בטלוויזיה.
מטרתה של הרוח החדשה הזאת היא לשחרר את מושאי המחקר מסטראוטיפים גזעניים שנכפו עליה בהיררכיות הישנות של הידע: ה"אוריינט" ודאי זקוק לשחרור כזה. ומי שזקוק לו יותר מכל, הוא דייריו של האוריינט שבגרו תחת שיטה אידאולוגית שהאוריינטליזם הוא חלק מוסווה שלה.
אנחנו פה בשבילכם
ההנחה הבסיסית של הציונות המעשית היתה, ש"הערבי", מאחר שלא זכה ליתרונות החינוך והקדמה המערביים, ימהר לשתף פעולה עם גואלי האדמות שזה מקרוב באו. הרצל הקדיש להנחה ספר שלם, "אלטנוילנד" שמו, אבל זה לא נגמר שם: זה מופיע מדי יום במהדורות החדשות שבהן פרשנינו לענייני ערבים מודיעים לנו מה הם רוצים, חושבים, מתכננים. פרשנינו – אוריינטליסטים בני ימינו – מאפשרים לנו לדבוק בהתעלמות מנומסת מן הצורך לחיות באוריינט חיים של ממש, בהם ידיעת השפה והכרה בסיסית של התרבות הערבית הם צרכים קיומיים. עד כאן לזכותו של סעיד, ולשימושים האפשריים לספרו, למי שמתעתד לקרוא וגם לשאול את עצמו, מה כל זה אומר עלינו.
והפולמוס? מנהיגי היררכיות של ידע מצוים שם כדי להנציח את מה שהם תופסים כתוקפו האוניברסלי של הידע שלהם. מי שהאוריינטצייה שלו לאוריינט שואבת מתבונת אמ"ן-מחקר, גם אם אינו מודע לכך, מוזמן לשנוא את הספר הזה. אני סבורה כי סעיד מאמין שלא כולנו חושבים באמצעות פרשנינו, וגם אם כן – ניתן להיפטר מן ההרגל הזה, או לפחות להיות מודעים לקיומו.
אוריינטליזם, אדוארד סעיד, מאנגלית: עתליה זילבר, עם עובד, 352 עמ'
● חדש ב-ynet: אפליקציית תרבות ל אייפון ול אנדרואיד
|
