טחנות קמח בנחל ציפורי

הסיפור של טחנות הקמח הוא אחד הציוריים והאנושיים, והכי משעשעים. סוף עונה חקלאית, כולם היו עסוקים בעונה הבוערת בקציר, בדייש, בזרייה ובניפוי, ועתה, כולם מצטרפים לשיירות של נושאי שקים וחמורים, פרדים, מריצות וכו' ושעושות דרכן לנקודה אחת, לטחנה. על כל שניים או שלושה זוגות אבני הריחיים, שמופעלות בכוח אדם, בהמה, מים, או רוח, צובאים עשרות בעלי שקים, ומדרך הטבע בהמתנה הארוכה, כמו בתורים הממשלתיים, נוצר הווי מופלא וצבעוני.

כל מי שרוצה לדעת איך נראה השלב החברתי של הלחם שלנו בשלב טרום-אפייתי יתכבד וייצא אל טחנות הקמח הקטנות בכפרי הגליל ויבין מהו הממד החברתי של הקמח. לטחנותינו יש הילה של ראשוניות. מקובל לחשוב שעד תקופת שלטונה של רומי הרשעה בארצנו היו טוחנים בריחיים של יד ואת רוב הכשרונות הטכנולוגיים הפנו לטובת הפקת שמן מן הזית.

מהתקופה הרומית ואילך, כך אומרים, למדו לטחון את גרגרי התבואה בריחיים, שהונעו בכוח המים הזורמים. המחשבה שדווקא ישראל, שהיא לא ממש מדינת מים אמיתית, היתה בית היוצר לתופעה, מעוררת קצת חשד. אבל מה שמסייע להתגבר על החשד הן מאות טחנות הקמח (כולן הרוסות היום או נטושות) שפזורות ברחבי הארץ, ממקורות הדן בצפון ועד לעין-גדי שבדרום. כולן בנויות בצמוד למקור מים זורמים או לאמת-מים, שהוליכה מי מעיינות ונחלים אל ארובות המפל של הטחנות האלה. בחלק נכבד מן הטחנות נמצאו שרידי חרסים, שמעידים על כך שאכן יש אמת בטענה שטחנות הקמח הנטושות הן עתיקות אמיתיות.