בין השתבללות להתכרבלות

מהי משפחה? אוסף של פרטים אומללים, כל אחד על פי דרכו: כך לפחות בספרות, ולפחות מאז שהפנמנו את משפט הפתיחה של "אנה קרנינה" והסקנו מתוכו, כי אם כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, ממילא לא כדאי לכתוב עליהן רומנים.
הילד, הזוגיות והמשפחה הם שלושת היתדות עליהם נשענים יותר מדי רומנים ישראלים בעשור האחרון. נדמה שעל רוב הכותבים כאן עוברת איזו תקופה, לא בהכרח טובה מבחינה ספרותית, של השתבללות והתכרבלות, התכנסות והצטמצמות למחוזות האינטימיים של ההוויה. התחושה המצטברת, כשקוראים יותר מדי כאלה, היא קלאוסטורפוביה קלה של המוח: מה קרה, בחוץ אין עולם? שום דבר לא מתרחש בו חוץ מבחור-פוגש-בחורה, ילד-נעלב-ומתבגר, בחורה-עוזבת-בחור וזקן או שניים עומדים למות? נגמרו האידאות, הקונפליקטים, הדרמות, המלחמות? נראה שזה המצב, עד להודעה חדשה, ולתוך המצב הזה מחליק בקלילות הכותר "תאונות", רומן חדש של יעל הדיה, שעוסק – איך לא – במשפחה אומללה ומפורקת בדרך הארוכה (ארוכה מדי, לטעמי) אל האושר החלקי.
יונתן הוא אלמן מזה שנים אחדות. רעייתו אילנה מתה בתאונת דרכים והשאירה אותו לבד עם דנה, ילדה בוגרת לגילה שעסוקה בנסיונות די נואשים לרצות את כולם ולהיות נורא בסדר. יונתן עסוק בלגדל אותה ובלא לכתוב. פעם היה סופר. הרומן הראשון שלו הצליח, השני פחות והשלישי לא נולד. מחמת עושרם של הורי אשתו המנוחה הוא פטור מעבודה ויכול להתבטל, לקטר ולהזדקן בשקט, אלא שהלב רוצה עוד משהו, לא מוגדר ולא מנוסח.
הצלע השלישית היא שירה, סופרת מצליחה, שהרומן שלה, "תאונות" שמו, העפיל לפסגת רבי המכר, אבל גם היא רוצה יותר מזה, בעיקר משפחה, מפני שאמא שלה מתה משבץ לפני המון שנים ובמהלך הספר גם אבא שלה ימות.
חוץ מזה יש עוד מודל של משפחה בספר: רונה ותמר, אם וביתה שנולדה מתרומת זרע וביחד הן מנהלות משק בית מופתי עתיר תבשילים מנחמים, לטובת דנה ואבא שלה ושירה, שנפגשים בבית הזה וממשיכים את חייהם ביחד, עם עליות ומורדות, שמחות וחרדות, שיפוצים וסידורים - אבל בעיקר בתוך המון פרטי טריוויה מתחום חיי הרגש ומתחום האוכל.
דנה, ילדה שמתבגרת תוך כדי הרומן הזה, היא הדמות המוצלחת ביותר מבין שלוש הדמויות המרכזיות. היא משורטטת בתבונה וברגישות, מאבקיה עם עולם של ילדות אכזריות, עם היתמות ונגד החריגות מתוארים כאן בעדינות ובאיטיות ששתיהן מאפשרות לקורא לעבור את השנים לצידה של דנה, אבל לא רק מתוך נקודת המבט שלה, השבח לאל, מפני שנקודות מבט של ילדים הם תמיד חלקיות ומכמירות לב ותמיד משמשות כפתרון יצירתי נוח ומניפולטיבי לסופרים עצלים. הדיה לא מתעצלת ומעצבת דמות באמת מרשימה של ילדה, אבל בזה, כך נדמה לי, מסתיים העניין האמיתי ברומן.
הגם שיונתן ושירה כאחד טרודים בחייהם – הוא בילדתו ובאלמנותו והיא באביה המזדקן ובזכרונות מחברה-לשעבר – הם מוצגים כאן כסופרים, ולמרות זאת, לבטי הכתיבה שלו וחוויות הכתיבה שלה תופסות חלק כה מזערי מן העלילה עד כי השניים יכלו להיות, באותה מידה של הצדקה אונטולוגית, טייחים או טבחים. אם מתחוללת דרמה של קנאה ביניהם, היא מוצנעת, מודחקת ומצטמצמת לשורות ספורות פה ושם. מעבר לזה, שניהם פשוט סתמיים עד שעמום, מפני שהמחברת בחרה להציג אותם כאנשים שמוגדרים על ידי סביבתם ועל ידי היום יום הטריוויאלי שלהם, ולא באמצעות הייחוד המחשבתי שלהם – ואולי בכלל אין בהם ייחוד. אולי הם סתם שני אנשים שמוצאים זה את זה באמצע הדרך בחיים ולאט לאט, לאורך 547 עמודים, מגלים שאפשר ליצור משפחה חדשה.
מובן שהגילוי אינו מתרחש כמכת ברק, מובן שגם כאן מדובר בתהליך, אלא שאופן עיצובו האמנותי הוא די בעייתי. הדברים נמסרים בגוף שלישי מפי מספר יודע-כל, או מספרת. הדמויות עצמן עסוקות בפירורים של הוויה ותחושות, והמספרת מוסיפה מריחות-מכחול עבות מדי של תובנות חשובות מדי ולא מעובדות כלל.
הנה קטע אופייני, גם מבחינת ההתרחשויות וגם מבחינת הקצב, להדגמת הבעייה, מתוך מה שעובר על יונתן: "הוא ראה כמה דנה נהנית מהאוכל והזכיר לעצמו לקחת מרונה את המתכון, ובהזדמנות זו גם ישאל אותה איך היא מכינה את האספרגוס, וביום שישי ילך לקצב ויקנה חזה עגל, ויכין ארוחה כזאת, ואולי בעתיד גם יתחיל להזמין אליהם אנשים ובמשך הזמן יהפוך ביתם לבית מזמין ומבשל – אבל את מי יזמין? שאל את עצמו, ובמוחו סרק את רשימת האנשים שיוכל להזמין, וברשימה הזאת היו רונה ותמר, מה שייראה מוזר ומשפחתי מדי, גם את נירה וצבי הוא יכול להזמין, אבל הוא לא רצה, הוא רצה להזמין את אריק ורותי ואת שירה, אבל זה היה מגוחך, הם הרי לא חברים שלו, ובעצם רצה להיות רונה, ולקח לעצמו עוד תוספת מהעגל, והעמיס עוד תפוחי אדמה על צלחתו, והצטער כשראה שהאספרגוס כבר נגמר, ומזג לעצמו עוד כוסית יין".
הכל ממש בסדר, אבל מה שחשוב באמת נבלע לגמרי בפרטים: "ובעצם רצה להיות רונה". איך רצה להיות רונה? מה פירוש "להיות רונה"? היכן הפנטזיה הייחודית של יונתן על רונה, שעשויה היתה להיות מעניינת בהרבה מתפוחי אדמה ואספרגוס, לו רק נכתבה ולא רק אוזכרה לרגע. וככה זה, למרבה הצער, רוב הזמן: הדמויות טובעות בטריוויה של ארוחות ומחשבות טריוויאליות סביב התרחשויות יום יומיות, ואף מבוגר בספר הזה לא בורך במחשבה מקורית, בעולם עשיר של פנטזיות, בטביעת עין ייחודית או במשהו שיבחין בין אישיותו לבין אפרוריות התחתונים שלו או בין אישיותה לאפרוריות רצועת החזיה שלה, שני פריטים שדווקא נגררו לתוך הספר.
במצבה הנוכחי של הסיפורת הישראלית, בין השתבללות להתכרבלות, יש ב"תאונות" כל המרכיבים הנחוצים ליצירת רב מכר.