ערפאת מול מיטשל

מפלגות השמאל והמרכז בישראל תובעות מממשלת שרון לאמץ את ההמלצות של "ועדת מיטשל" – כולל הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות במסגרת צעדים בוני אמון – בלי התחמקויות ובלי "ניסוחים יצירתיים". השמאל רואה בכך את המפתח להרגעה, את קרש ההצלה האחרון לתהליך השלום הטובע בים של אלימות.
אבל הוא מתפרץ לדלת פתוחה: ראש הממשלה שרון, שר החוץ פרס ושר הביטחון בן-אליעזר כבר הודיעו, כל אחד בדרכו, על הנכונות לבצע את דו"ח מיטשל "במלואו", ככתבו וכלשונו. ראשי הממשל בוושינגטון יודעים זאת, ראשי האיחוד האירופי בבריסל יודעים זאת, ואף אנשי עראפת בעזה יודעים זאת. יתרה מזו: ממשלת שרון התחילה, הלכה למעשה, ליישם באורח חד-צדדי את ההמלצות הראשונות של ועדת מיטשל. לפני כשבוע יצאה הפקודה להפסקת אש (חלקית) ויצאה הוראה להפסיק ליזום בנייה חדשה בהתנחלויות.
ומה היתה תגובתו של ממשל ערפאת לכך? גל נוסף, קשה במיוחד, של פיגועים. מכוניות תופת, מרגמות, מטעני חבלה, ירי, רציחות ועוד. מלחמת טרור במלוא מובן המילה. כעת מתזז ערפאת את השליח האמריקני המיוחד, ויליאם ברנס, הלוך ושוב, מנסה עליו את הטריקים והשטיקים שדניס רוס שבע מהם עד עייפה.
הדילמה של ערפאת אמיתית. מצד אחד הוא שבוי ברטוריקה של "מלחמת שחרור לאומית" ויתקשה להורות למיליציות הפלסטיניות להניח מלחימתן בישראל ולהפנות את נשקן כנגד אלו מבני עמם המכינים פיגועים חדשים ביהודים. הרחוב הפלסטיני מושפע יותר ויותר מגיבובי המליצות של חיזבאללה, ארגון טרור קיקיוני ותיאטרלי, שכל קיומו תלוי באספקת נשק וכסף משני הגופים הכי מושחתים במזרח התיכון, הצבא הסורי ומשמרות המהפכה האיראניים. חיזבאללה מפיץ בעולם הערבי תחזית "מדעית", שלפיה "היהודים השבעים בישראל" לא יוכלו לעמוד לאורך זמן במכות הכואבות שינחית עליהם הטרור של השאהידים ויסתלקו מהארץ כלעומת שבאו. השטות המוחלטת הזו מוצאת לה אחיזה מסוכנת לא רק בקרב הצעירים המיואשים והנבערים מדעת במחנות הפליטים; גם בלשכת ערפאת יש לה מאמינים אדוקים.

פידל קאסטרו מזרח תיכוני

מצד שני, ערפאת מעוניין לפתוח דף חדש עם ממשל בוש, המתייחס אל היו"ר של הרשות הפלסטינית במידה לא מבוטלת של דחייה, חשדנות ואף השפלה. בעיני המדינאים הרפובליקנים בוושינגטון, יאסר ערפאת הוא בסך הכל פידל קאסטרו מזרח תיכוני, דמות נלעגת של מהפכן לשעבר החי בעולם של אשליות (קאסטרו מאמין בקריסה בלתי נמנעת של הקפיטליזם; ערפאת בקריסה של הציונות) ומביא רק אסונות על עמו. ג'ורג' בוש חולק איתם דעה זו.
ערפאת מבין, אפוא, שכל אמינותו כראש מדינה-בדרך מונחת כעת על כף המאזניים. הוא גילה כי דו"ח ועדת מיטשל הוא עבורו מלכודת: לא לבלוע ולא להקיא. הוא נדרש לעשות את הדבר השנוא עליו מכל: להחליט באיזה צד הוא עומד, בצד הטרור או בצד הפשרה.
והוא מתלבט, והוא יתלבט: התחמקות היא חלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה הלאומית שלו.
ממשלת שרון, מצדה, צריכה להמשיך ולהכריז שהיא מקבלת, מאמצת ומוכנה ליישם מיידית אל ההמלצות של ועדת מיטשל. הדו"ח של הוועדה הוגן, ההמלצות שלה טובות לאינטרסים האמיתיים של ישראל, וליישומן אין מחיר אמיתי מבחינתן – הלא ממילא קיים בהתנחלויות מלאי עודף של אלפי דירות ריקות.
ואם יתמיד ערפאת בתרגילי השהייה, ובמקום להסכים ללוח זמנים מיידי ליישום "המלצות מיטשל", יציע להעלות מחדש את אופרת הסבון החבוטה ששמה "ועידת פסגה", וזו תתפוצץ בשל קפריזה כלשהי של היו"ר, והפיצוץ יוביל למלחמה, יידע העולם מי אשם בה.