דירה למכירה

היום הצעתי את דירתי למכירה.
כדאי לכם לקנות, תאמינו לי. דירה נאה, על מדרון גבעה מוריקה, ביישוב קטן ונחמד בצפון מישור החוף. אמנם רק שלושה חדרים, אבל טיפחנו אותה באהבה. שם גם נולד בננו, שהוא כיום בן שנה וקצת. ילד חכם, יפה-תואר, ערני מאוד. הייתי שמח אם היה ממשיך לגדול בדירה הזו, אבל החלטתי שאני מעדיף, למענו וגם למעני, לעזוב את כל זה. למכור ולנסוע מכאן. לעזוב את הארץ.
זה לא היה קל. לקח לי שנים של פיגועים ורציחות, כעסים ותקוות, ויכוחים וחרדות, אבל בסוף נשברתי. הפיגוע בדולפינריום שבר אותי. אני כבר לא יכול יותר. גם אשתי לא. די, נמאס, אי אפשר יותר, ואנחנו, כמו שאמר פעם ראש ממשלה אחד, מ-פ-ח-ד-י-ם.
נמאס לנו שבכל פעם שאנחנו מדליקים את הרדיו מדברים שם על פיגועים, על דם, על מוות, על לוויות. על החייל שנהרג על סף השחרור מהצבא והטיול הגדול להודו. על הזוג שתכנן להתחתן בעוד שלושה שבועות ונהרג מרסיסי המטען. על האחיות הצעירות שבאו לרקוד ונמצאו קרועות איברים. על העולה החדש שרצה לבנות כאן חיים חדשים ומצא כאן מוות עלוב ומזעזע. על הכבדת הסגר, הגברת האבטחה, הקריאות לנקמה, הכרזות המלחמה, הצהרות השנאה. כמה אפשר כבר לתהות מי מקרוביך ומכריך, מהאנשים החולפים מולך במסדרונות העבודה, מהשכנים המשחקים עם כלבם בגינה, מהילדים הרוכבים על אופניהם במגרש המשחקים – מי מהם יהיה הבא בתור.
ביום שישי, שלושת רבע השעה אחרי שפצחו הרדיו והטלוויזיה בדיווחים ההיסטריים הרגילים, הסתכלה עלי אשתי בעצב מהול בחשש. "אתה כל כך אוהב ספרים", היא אמרה לי, "ואני יודעת שחיכית כל כך הרבה זמן לשבוע הספר. אבל אני פוחדת. אכפת לך שנוותר על הביקור בשבוע הספר מחר?"

תל-אביב – ניו-יורק

אז זהו. אנחנו מפחדים עכשיו ללכת למסעדה, לצאת לסרט, להתהלך בטיילת, לבקר ביריד. אני מניח שיבוא עכשיו איזה חכם בלילה ויאמר שיש סיכוי גבוה יותר למות בתאונת דרכים מאשר לחטוף כדור בראש. אולי, אבל החיים שלי הם לא טעות סטטיסטית. הם שווים קצת יותר.
נורמות החיים כאן הן אנטי-נורמליות. למדינה שהתגאתה שנים ש"בתל-אביב יותר בטוח מאשר בניו-יורק" מומלץ בחום להחליף את מיקומן של שתי הערים בנוסחה. נכון אולי לומר ש"בתל-אביב כבר פחות בטוח מאשר בבלפאסט".
יהיה מי שיבוא ויאמר לי ש"אין לנו ארץ אחרת". איזה קשקוש. אדם נאמן למקום שהוא אוהב. את הארץ הזאת, שנתתי לה את מיטב שנותי ותרמתי לה שכר עמלי, את הארץ הזו אינני אוהב עוד. לחיות למענה אני מוכן. למות למענה, בנסיבות מסוימות, הוא דבר שאין לי עליו שליטה. במלחמה, למשל. למות בגללה, ובנסיבות כאלה – לא. וכנראה שהמשכנעים למיניהם מעדיפים שאמות כאן, במקום שאחיה במקום אחר. אני, כשלעצמי, מעדיף את החיים. ולא, אינני מתבייש בכך.
חלמנו שלבן שלנו תהיה ילדות מאושרת. נכון להיום, מצפה לו תקופה מלאת ספקות וטעונת סכנות. לא מגיע לו – כפי שלא מגיע לאף ילד במדינה – לחיות בצלו המאיים של המוות. יתכן שייטב לו אם יתבגר במדינה אחרת, שלווה ורגועה יותר. לא מדינה שבה שרלטנים למיניהם עולים לשלטון על גב הבטחות לביטחון אישי שאין ביכולתם ליישם – אלא במדינה שבה הביטחון הזה הוא כה מובן מאליו, שאף אין צורך להבטיח אותו.
יהיה גם מי שיאמר, למקרא הדברים הללו, שאני משתייך בוודאי לאותה חבורה של זוללי גבינות וסובאי יין, שאין לה ולו שביב של הזדהות עם מצוקות החברה הישראלית. שיגיד. במדינה שבה אפילו לא מכבדים את זכותך לתכנן עבורך ועבור משפחתך עתיד טוב יותר, אולי יש מי שיעדיף שאהיה גיבור מת על פני פחדן חי. אני, לעומת זאת, מקדש את החיים - לא את המוות.
המדינה אינה דואגת לביטחוני, ולכן מעתה והלאה אקבע אני את עתידי. אמכור את הבית, אחזיר את המשכנתא ואסע לי מכאן. עוד לא בררתי להיכן בדיוק, אבל אני יודע בדיוק מה אני מחפש: מקום קטן, שלו, כמעט משעמם אפילו, שמתברך בנופיו ובירקותו ושילדים קטנים אינם חוששים ללכת בו לקולנוע או לשחק בפארק. כאן, אצלנו, הם יחששו תמיד. ובצדק.


עמוס סהר, מדריך ידיעת הארץ