ביום שישי האחרון התפרסם במדור זה מאמר תמהוני למדי בשם היומרני למדי "שיעור בהיסטוריה". המאמר, פרי עטו של ההיסטוריון הידוע למדי פרופ' מיכאל הרסגור, מנסה לערוך את ההשוואה השחוקה והמופרכת בין מפעל התיישבות ביש"ע לבין הקולוניאליזם, ועל בסיס ההקבלה המשוערת הזאת להסיק שגורלם יהיה בהכרח דומה.
המאמר פותח בקביעה חסרת שחר מבחינה היסטורית, שההתנחלויות הן הסיבה העיקרית לאיבה בין שני העמים. הייתכן שהפרופסור לא יודע שהאמנה הפלסטינית, השוללת את קיומה של ישראל, גובשה ב-1964, שנים לפני ששטחי יש"ע נפלו לידי ישראל? הייתכן שהוא לא יודע גם שמיד אחרי מלחמת ששת הימים, זמן רב לפני שההתנחלות ביש"ע עלתה על הפרק, הציעה ממשלת ישראל למסור את כל השטחים לערבים תמורת שלום, ושתשובת הערבים הייתה "שלושת הלאווים" של ועידת חרטום (ספטמבר 1967): לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בה ולא למשא ומתן עמה? האמנם לא שמע הפרופסור כי הלחימה הנוכחית בינינו לבין הפלסטיניים פרצה דווקא אחרי הצעתו מרחיקת הלכת של אהוד ברק לפרק את רוב ההתנחלויות תמורת קץ הסכסוך, והערבים השיבו בהתקפה רחבת היקף שלך ירי, הפגזות והתפרעויות (להלן "אינתיפאדת אל-אקצה)?
ראוי לזכור שהסיבה לדחיית הצעתו של ברק לא הייתה קשורה כלל לנושא ההתנחלויות אלא לסירוב ישראל למסור את הר הבית ולהסכים לזכות השיבה (כלומר, סירובה של ישראל לוותר על אופייה היהודי, הן סימבולית והן מעשית).
מאז ימי טרום הקמת המדינה ועד היום, הערבים לא היו זקוקים להתנחלויות כעילה לאיבתם כלפי היהודים. אין זה משנה איזה הסדר טריטוריאלי הוצע להם, הם תמיד דחו אותו – כי מטרתם האמיתית איננה הגדרה עצמית לפלסטינים, אלה שלילת הגדרה עצמית מהיהודים.
הקילימנג'רו זה לא חברון
לא פחות מגוחכת היא ההשוואה בין המושבות הצרפתיות לבין מפעל ההתיישבות ביש"ע. הרי אין כל דמיון בין הקושי הכרוך בהטלת עוצמה צבאית ומרות אדמיניסטרטיבית על חבלי ארץ מעבר לימים וליבשות מרוחקים מאות ואלפי קילומטרים ממרכז פריז או לונדון, לבין הקושי הכרוך בהטלת כוח ומרות על ערים וכפרים ששוכנים קילומטרים בודדים מבירת ישראל.
אין כל דמיון בין גודלה היחסי של האוכלוסייה האירופית הקולוניאלית הזעומה לעומת זו של ילידים במושבות מנותקות טריטוריאלית מהמדינה השלטת, לבין גודלו היחסי של הרוב היהודי לעומת המיעוט הערבי בארץ ישראל המערבית, המהווה יחידה טריטוריאלית רציפה אחת.
ככלות הכל, אם ממשלת ישראל איננה יכולה להשליט את מרותה על סביבות רמאללה ובית-לחם, כיצד תוכל לעשות זאת בצפת ובבאר-שבע – שלא לדבר על רהט ועל שפרעם. אך אולי חשובה מכל דווקא הזיקה ההיסטורית, תחום שבו הרסגור אמור להיות בקיא. עליו לדעת שאין כל דמיון בין הקשר ההיסטורי של העם הצרפתי להאנוי שבוויאטנם או של הבריטים לערבות קניה, לבין זה של היהודים לחברון, שילה ואלון מורה, שמהם צמחו שורשיו ותולדותיו. הרי אף אנגלי קולוניאלי לא חש כי הר הקילימנג'רו הוא חלק מערש התרבות הבריטי, ואף אימפריאליסט צרפתי לא סבר כי שורשי האומה נעוצים ביערות העד של מרכז אפריקה. לעומת זאת, יהודים רבים חשים קשר נפשי עמוק למולדתם העתיקה בארץ התנ"ך, המשתרעת מהגלבוע ועד הרי חברון.
הייתכן שכל זה לא ידוע להיסטוריון הרסגור, או שמא הוא מנסה להטעות את קוראיו במכוון? אולי מי שזקוק לשיעור בהיסטוריה זה הפרופסור להיסטוריה עצמו.
