המשא-ומתן המשתרך עם הפלסטינים ולהיטותה של הממשלה הנוכחית למלכד עצמה בלוחות זמנים בלתי-אפשריים מביאים לויתורים ישראליים מזיקים ומסוכנים. אחד מהם הוא הענקת מעבר "בטוח" צפוני לפלסטינים. מעבר זה (בין רצועת עזה ליהודה ושומרון) אמור להתבסס על כביש אשקלון - קריית מלאכי - צומת קסטינה - צומת ראם - צומת נחשון - מחלף לטרון - מעלה בית חורון ועד לגבעת זאב השוכנת בין ירושלים לרמאללה. קטעים של התוואי אמורים לחפוף, אם-כן, את הכביש הראשי לבאר-שבע ואת הדרך העולה ממודיעין לירושלים (כביש 443). כביש זה הוא החלופה החיונית לכביש ת"א-ירושלים, והתוואי המתבקש לרכבת מהירה לבירת ישראל. אבל חפיפתו למעבר ה"בטוח" המתוכנן מביאה את ישראל לוותר על התוואי. הסכמה ישראלית לתכתיב פלסטיני לפיו תקבע נקודת גבול לאורך המעבר באזור לטרון, משמעותה החזרת "הקו הירוק" אל אמצע הדרך בין תל-אביב לירושלים ובנוסף על כך גם הפקרת כביש 443 לשליטה ערבית עוינת.
מעלה בית-חורון, ממודיעין לירושלים, הוא הדרך הטבעית, הנוחה והבטוחה מירושלים לשפלה. מסיבה זו שימש תוואי זה לכל אורך ההיסטוריה. כאן גם התפתחה הדרך החלופית לירושלים בדור האחרון, דרך המהווה כבר היום אלטרנטיבה נוחה ובטוחה יותר לנהיגה, בהשוואה לדרך הראשית (כביש 1) העמוסה והמסוכנת.
הנכונות לוותר על אזור זה מביאה את מתכנני הרכבת לירושלים לחיפוש דרכים פתלתלות, או דרכים עתירות מנהרות ועלויות, ובלבד שלא תחרוגנה מן "הקו הירוק" המקודש. כך מוחמצת ההזדמנות ליצור קשר-רכבתי מהיר ונוח בין שתי עריה המרכזיות של ישראל.
ויתור על דרך זו פירושו חזרה למצב שבו בירת ישראל היא עיר-קצה, עיר בסופו של כביש יחיד כמעט אליה וממנה, ללא חלופה של ממש. המשמעות חמורה ביותר מכל נקודת ראות: ביטחונית, בטיחותית, תחבורתית, כלכלית ואקולוגית.
הגופים הירוקים למיניהם, הלוחמים במרץ נגד כביש חוצה-ישראל, מתעלמים משום-מה מן הפוטנציאל הגלום במחלף בן-שמן, המקום שבו נושק כביש 443 לכביש חוצה ישראל, כמנוף לפיתוח אזור בנימין. אזור זה, לאורך מעלה בית-חורון, הוא דליל ביותר מבחינת האוכלוסייה הערבית וחיוני ביותר לביטחון ירושלים והדרכים אליה. פיתוחו עשוי לצמצם את הנזקים הסביבתיים כתוצאה מבינוי יתר לאורך כביש חוצה-ישראל. במקום מלחמת חורמה בכביש, ניתן לנצל את מחלפיו לפיתוח הדרכים והאזורים שממזרח לו, ובכך למנוע פגיעה בריאות הירוקות שלאורכו. התעלמות מאופציה זו משיקולים פוליטיים שגויים, הופכת גם את הריאות הירוקות לקורבן ה"שלום". באופן דומה, אותם ארגונים נאבקים נגד סלילת כביש כניסה לירושלים דרך עמק הארזים. טוב היה לו היו מפנים את מרצם לפיתוח הכניסה לירושלים מצפון, מגבעת זאב, וכך למנוע, את הצורך בכניסה נוספת ממערב, דרך עמק הארזים.
גם בלי למנות נימוקים לאומיים כבדי-משקל, יש מקום למחשבה נוספת – ודחופה – של הציבור ושל מקבלי ההחלטות, לפני שהמעבר הלא-בטוח הצפוני יחזיר את בירת ישראל למעמד של עיר בקצהו של פרוזדור ירושלים ויהפוך את הכביש החלופי לירושלים ואת התוואי המתאים לרכבת אליה לקורבנות נוספים של "השלום".
ד"ר רון בריימן הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי ומשמש גם יו"ר צוות התחבורה שלו
