מדע האדם בלשון בני אדם

"מי שבאר-שבע משעממת אותו, מעיד על עצמו שהוא פרובינציאל" - את המשפט הזה השמיע ד"ר שמואל בן-דור באוזני אודיטוריום מלא בסטודנטים שנה א', שבאו ללמוד אצלו "מבוא לאנתרופולוגיה". המשפט, עד כמה שזכור לי, נאמר כבדרך אגב; ובטוח שלא היה חלק מהרצאה על "סמנטיקה הגמונית של מרכז ופריפריה", פשוט מפני שד"ר בן-דור לא נשא הרצאות מסוג זה.
ד"ר בן-דור, האיש שחי תקופות ארוכות בין האינואיטים, שהאדם הלבן מן המרכז קרא להם "אסקימוסים", גר בעיר השיכונים החמה והמכוערת - ולא כגולה אקדמי. חיבתו לעיר היתה מוזרה בעיני הסטודנטים שנהגו להימלט למרכז הארץ מדי יום חמישי, אבל האמנו לו שהוא דובר אמת: באר-שבע לא היתה בשבילו מושא-מחקר, ויחסו למקומות שכן חקר היה גלוי: היה לו טוב עם האינואיטים, והוא נחנק כשהתעקש לחקור איזושהי עיר במרוקו.
נהניתי מ"מבוא לאנתרופולוגיה", ובשנתי הראשונה באוניברסיטה עדיין לא ידעתי להעריך עד כמה המרצה יוצא דופן. האיש אהב ללמד, ועוד יותר מכך, הוא אהב להשכיל סטודנטים מתחילים. בשנים מתקדמות יותר קלטתי שבעיני רוב המרצים, ההוראה היא מס שחייבים לשלם כדי לקיים את המחקר ואת אורח החיים האקדמי. אבל ד"ר בן-דור, התרשמתי, לא השתגע על כתיבת מאמרים מלומדים לעשרה קוראים, והעדיף לדבר עם בני-אדם. במהלך לימודי שמעתי אצלו שני שעורים נוספים - "העיירה היהודית" ו"אנתרופולוגיה פסיכיאטרית" – וכמו המבוא, גם הם היו מופת של בהירות ושל חשיבה דידקטית. עד כדי כך שגם היום אני מסוגלת לשחזר אותם מראשיתם עד סופם.
אם תגידו למרצה ממוצע באוניברסיטה שהוא "בהיר ודידקטי", סביר שיקבל את דבריכם כעלבון לעמקותו. אבל בשונה מכמה וכמה מרצים שפגשתי אחר-כך, בן-דור לא ביסס את יוקרתו על לשון ז'רגוניסטית ועל דקדוק מעורפל. אני נזכרת בו לפעמים כשנופל לידי איזשהו מאמר חדשני ולא-קריא באנתרופולוגיה. בן-דור לימד את מדע האדם בלשון בני-אדם, ואני מאמינה שזאת בחירה עקרונית, אולי אפילו "חתרנית". אם מקומו של אדם בהירארכיה האקדמית תלוי באימוץ שפה כיתתית-אזוטרית, הרי שבן-דור חתר תחת השיטה הזאת, ובכל פעם שרשם ראשי-פרקים לשיעור על הלוח, הסתכן בכך שייחשב בעיני הקולגות שלו ל"שטחי".
יש מורים שסטודנטים מתחילים מנפחים להם את האגו. יש מורים שמפיקים סיפוקים - כשרים יותר ופחות - מלשמש גורו לזאטוטים. יש מורים שמקבלים שכר מסודר כדי לשחק את המורדים במערכת. בן-דור לא היה מהסוג הזה. הוא לא הקהיל סביבו מעריצים. הוא לא התרועע. הוא לא פיזר רמזים, ולא המריד, ולא פלש לנפשותינו.
ידענו שהוא גר בשכונה ה', ושיש לו כלבת רועים ענקית ששמה רייזלה – בשעורים היא היתה מתנמנמת בקצה הבמה – ידענו שהוא עובד גם כפסיכולוג-מטפל, וזה בערך הכול. אבל האיש נתן לנו בהגינות דמוקרטית את הדבר שעבורו שילמנו, ושלשמו באנו לאוניברסיטה: ידע סדור שמזמין שאלות.
באחד השעורים המתקדמים העיר באוזנינו פעם כי "טוב היה אילו סטודנטים היו כותבים דוקטורטים על השאלות שהם שואלים בשנה א' ו-ב', אלא שהדבר הזה לא קורה אף פעם." ככל שלמדתי להכיר את האקדמיה, הבנתי גם למה זה לא קורה.
אין לי מושג איך הגיע חובב הוראה ממעט בכתיבה כמו בן-דור, להיות ראש חוג באוניברסיטה. אולי דבר כזה יכול לקרות רק במקום צעיר, כמו שבאר-שבע היתה אז. לעומת זאת יש לי השערה בנוגע לנטייתו ללמד תלמידים ירוקים לתואר ראשון. השאלות הגדולות שאפשר לשאול על בני-אדם, הן תמיד קצת שאלות-של-שנה-א', ואני מנחשת שד"ר בן דור בחר במקום שבו עדיין נשמעות השאלות הגדולות.