מתחת לקו העונג

רפוי לגמרי

נשימה עמוקה, ולשחרר, ושוב לנשום עמוק, ולהרפות לגמרי, העיניים עצומות, תשלחו נשימה לכפות הרגליים, ולהרפות. קולה של המורה ליוגה ריחף בחלל החדר ומחשבותיו של שמאי התפזרו, צפו על מוזיקת הגלים והחלילים שנטוותה באוויר והתנפצו על איזה סלע. הוא פקח עין אחת והפזיל מבט לשמאלו. אשה בגיל העמידה שכבה שם, חזה עולה ויורד מעדנות. השוקיים רפויות, התנגן קולה של המורה ליוגה בנעימה, השוקיים רפויות לגמרי. הברכיים רפויות, הברכיים רפויות לגמרי. ברכיו של שמאי אכן התרפו משהו והוא שב ועצם את עיניו. תחשבו לבן, תחשבו עיגול לבן, גדול, טהור, ממלא את כל הראש. שמאי העלה בעיני רוחו מרחב לבן. המרחב העלה גלים לצלילי מוזיקת המעמקים, ובתוך הגלים שכשכה מעדן- חלב, כמו סוס-יאור דשן וחלקלק, מתיזה מים על כל עבריה.
הירכיים רפויות, הירכיים רפויות לגמרי, פיזמה המורה ליוגה. מעדן-חלב השפריצה מים לבנים מבין שדיה ששמאי לא ראה מעודו גדולים מהם. המים ניתזו על פרצופו, וירכיו נקפצו כבעווית. בין חלציו ניכרה תזוזה, והוא ניסה לחשוב על רפיון, על כיליון, על כימשון, על חידלון, להעלות סיעות תנינים על מעדן-חלב, לחשוב על כל עולמה הסבוך ונטול התקווה של חזזית – זה עבד חלקית, והתזוזה בחלציו שככה. כעת נשמע שוב קולה של המורה ליוגה: הלבלב רפוי, הלבלב רפוי לגמרי. הלבלב? פתאום חשב על כבד עוף, על הזלילה הגדולה, על המורה שהצטרפה שם אל חבורת המתאבדים האנינים, ראה אותה יושבת בכל כובד משמניה על בטנו של אחד מהם ואומרת לו בקולה הרך, המדיח, אני אשה, פְּיֶיר, אני אשה...
שוב ניכרה תזוזה בחלציו. גם בטנו גילתה עצבנות. איזה רעיון מטומטם זה היה לנגב חומוס לפני שיעור יוגה. פי-הטבעת רפוי, פי-הטבעת רפוי לגמרי, זימררה המורה ליוגה. שמאי נאק ופקח את עיניו. סביבו היו מוטלים גופים שמלבד סרעפותיהם וחזותיהם העולים ויורדים לא ניכרו בהם סימני חיים. המראה הזכיר לו כלבי-ים סרוחים על חוף כלשהו בשמש החורפית. שב ועצם את עיניו. המורה ליוגה דיברה עכשיו על כדור כחול גדול, אבל מבטו של שמאי התרומם מכלבי-הים אל מצוקי החוף של אנטרקטיקה ומשם אל מרחבי השלג והקרח. כל הלובן הזה התנקז לו אל צווארה הלבנוני של כרוב-ניצנים, ופתאום כל שרצה היה לקבור את פרצופו בצווארה. המחשבה הפתיעה אותו כל-כך שכמעט ונכנע במאבקו נגד מה שנדחס אל תחתית בטנו במרוצת תהליך העיכול של החומוס. הו, כרוב-ניצנים, הרהר, בעוד הוא מכווץ את פי-טבעתו, בניגוד מפורש להוראות המורה ליוגה. בד בבד ניכרה שוב תזוזה באזור חלציו.

או, שרלוטה

גרשון חכך בדעתו מה יעשה הערב. מכיוון שלא היה לו שום רעיון ברור הדליק את הטלוויזיה. בטלוויזיה התחילה זה עתה 'פופוליטיקה'. מישהו צעק שהחרדים מוצצים את לשד האומה. חבל שאף חרדית לא מגיעה הנה כדי למצוץ קצת את לשדי, חשב גרשון עגומות. מחשבה זו עוררה בו איזה חשק מזדחל, והוא גמר אומר בו במקום לעשות מרתון סרטים כחולים.
היה זה סוג בילוי חביב עליו במיוחד. העיקרון היה פשוט: גרשון היה שם סרט כחול ומאונן. בכל פעם שעמד על סף גמירה הפסיק ועשה משהו אחר (צפייה בטלוויזיה, קריאת עיתון, אכילת דבר-מה, עיון בכתבי הקודש) עד שהאיבר היה מתרפה מעט, ואז היה שב לאונן וחוזר חלילה. 'פופוליטיקה' היתה מן התוכניות המועדפות עליו לצורך מרתון סרטים כחולים. הוא נסרח איפוא על המיטה, לחלח את ידיו במידה כלשהי של התלהבות, ולחץ על הפְּלֵיי של השלָט. פְריץ חדר את שרלוטה מאחור ומַגדָה הזדחלה תחתיהם ועשתה לשניהם נעים באזורים האֶרוֹגניים, מיטיבה לכוון את פריץ ולהתאים את קצב תנועת האגן של שרלוטה הנאנקת לזה שלו. זו היתה סצינה חזקה וגרשון התקרב במהירות אל הסף. הוא לחץ על פּאוז והעביר לערוץ של הטלוויזיה: אתם מזנים את הפוליטיקה הישראלית, אתם עלוקות! צעק פוליטיקאי ממר"צ על פעיל ש"ס. לא יעזור לך כלום, ענה לו הפעיל מש"ס, צא לרחוב ותראה את מי האנשים אוהבים ואת מי לא. אתם וכל החילוניוּת שלכם תעברו מהעולם תוך דור אחד! עם ישראל חוזר לשורשים!
הדברים הפילו עגמומיוּת על גרשון ואיברו צנח באחת. חזר אל הסרט. פריץ נשכב על גבו, שרלוטה התיישבה על איברו שנראה מדולדל-משהו, כאילו גם הוא צפה לרגע ב'פופוליטיקה', ומגדה התיישבה על פרצופו בגבה לשרלוטה. עכוזה הרחב, הדשן והשטוח שקבר את פריץ תחתיו הזכיר לגרשון את עכוזה של הכובסת, והוא מיהר לחזור ל'פופוליטיקה'. ראשית, אמר מישהו מדושן בעניבה ורודה, אני מבקש להשתתף בצער המשפחות. גרשון לא הניח לו להשלים את המשפט וחזר למגדה, שרכנה כעת על פריץ והיתה עסוקה בהחייאתו. שרלוטה לא נראתה בשטח אבל כעבור רגע נכנס הדוור, השליך את הדואר מידו והגיש את איברו המצטמח למגדה, שלפתה אותו בלי לשאול שאלות. לאחר עוד רגע נכנסה העוזרת, כשכשה מעט במברשת הנוצות שבידה על עכוזה של מגדה, ואחר נשכבה בכל גופה על הדוור.
'פופוליטיקה'. אתה תיתן לי לגמור לדבר. לא, אתה תיתן לי לגמור. התמונה התחלפה. מישהו שנראה כמו קצב בולגרי שכב מפושק על כסא-גינקולוגים, מגשש בידו בין עגבותיה של אחות רחמנייה שעיסתה את פטמותיו, בעוד אחות שנייה תוקעת לו חוקן. אנחנו נהרגים באוהלה של תורה! אתם נהרגים? אתם צוחקים על כולם ומשמינים מנחת! בזכותנו אתם כאן! התורה שמרה על עם ישראל! הו! זעק הקצב הבולגרי, מה עניין תורה לכאן? התורה שייכת לכל מקום! מה, אתה גוי? גוי? אני? אתה לא תחלק כאן ציוּנים! ציוֹנים? אנחנו לא ציוֹנים ואנחנו גאים על זה! הציוֹנוּת היא אפיזודה חולפת בתולדות עם ישראל. חולפת? אני אראה לך חולפת! אחות, תביאי את החוקן הגדול ותחגרי לי את הדילדוֹ, אני אראה לו מה כאן חולף! אתם לא תלמדו אותנו. אנחנו היינו כאן לפניכם ונהיה אחריכם ונקבור את כולכם. אלוהים איתנו ואלוהים הוא מקומי, ואתם תלכו לאיפה שבאתם ותקימו שם מושבה של היפּים. ותגידי לקונסטנצה שתבוא ושתביא את השפחה שלה ואת השוט, זהו, בואי נקשור אותו ככה, אף אחד לא מחזיק אתכם פה בכוח, אם אתם לא מסוגלים לקבל את דין הבוחר אתם יכולים ללכת. תשאירו פה רק את העם ואת הרוב היהודי ואת אדוני צבאות. כן, ואז אתם תנהלו כאן מדינה תיאוקרטית של אדונים ועבדים. שהעבד ישב כאן מתחת למיטה. ואת השפחה תושיבי ככה, על הפנים שלו. ואם הוא גומר לפני שאני אומרת לו הוא ייענש. עשר מלקות. או! אווו!
גרשון שלח עוד יד רועדת, גישש בעווית על פני השלָט וניסה להעביר ל'פופוליטיקה', אבל מאוחר מדי. שיכבת-זרעו נשפרצה תחת ידו השנייה שהמשיכה לעשות במלאכה כמו מאליה, והכתימה את השלט. כשעבר בכל-זאת ל'פופוליטיקה' הספיק עוד לראות מבעד לאד שרבץ על מוחו כמה טיפוסים עבדקנים עוזבים בצעקות את האולפן. ועכשיו, אמר המנחה, נשמע את שירה של כלנית אברג'יל, 'על הפנים בלעדיך'.

נוף הפסיכוזות

לילה. גרשון כבר במיטה, כבר כיבה את הטלוויזיה, כבר בוהה נכחו. הוא מרים את השמיכה, ואני נכנס תחתיה ונצמד לסווטשרט שלו. אני חש דרכו את חום הגוף שלו. הוא מניח עלי יד כבדה ולוחץ אותי אל גופו ההרי עד שקשה לי לנשום, אבל נורא נעים לי ואני מגרגר כמו מסור חשמלי קטן. גרשון מתגלגל איתי בכבדות הנה ושוב, ושני הגופים שלנו מפיקים המון חום מתחת לשמיכה. אבל מה, מאז שעמדתי על דעתי, ואחרי שצברתי הרבה מאוד שעות-גרשון, שעות מרתון סרטי פורנו והתחככות בפרווה שלי, הגעתי למסקנה שהוא צריך לידו במיטה בן-אדם ממין נקבה.
איכשהו למרות כל הסגולות שלי והיתרונות הטבעיים שלי אני פשוט לא מספיק כאן. אני יודע את זה ומרגיש את זה דרך כל הנעימוּת, וכל לילה אני מחליט שמחר אני אעשה משהו בקשר לזה. אבל אז אני נרדם בתוך כל החום והנעימות ושוכח מהכל, ובבוקר זה כבר בוקר. חתולים אין להם זיכרון מי-יודע-מה ארוך. גרשון אמר לי פעם שהשיכחה הזאת היא מתת. לא הבנתי בדיוק מה זה מתת, אבל הנחתי שהוא מתכוון למשהו טוב. אבל עכשיו אני שוב מרגיש את זה דרך כל שכבות הבשר הרופס והרובץ שלו, וזה מצליח לחדור לי דרך כל המעטים הרכים ואפילו קצת להטריד אותי.
נכון שהוא נשאר בגרשוניותו, ולא נסחף לאיזו סופת רגשות או לתשדורות של בדידות ומצוקה, וזה טוב, כי חתולים לא מתים על סערות רגשות ועל הפלגות מכל סוג ומין. חשוב להם מאוד לשמור על מידה נכונה. פתאום אני תופס שבגלל כל זה אני מחבב אותו, וממש ברגע זה אני מחליט באמת לעשות משהו בעניין שלו. לא יודע עוד מה, אבל משהו. עם כל הכבוד לי ולסימביוזה בינינו, הוא צריך משהו אחר, נוסף. אשה הוא צריך. חזזית לא ממש סיפקה לו את הפונקציה הזאת, ובאמת היא הולכת ונשמטת מהחיים שלו.
הגלגולים המגושמים האלה בלילה שאני נמעך תחתם משדרים את הצורך שלו באשה באופן כל-כך ברור, שאפילו חתול מבין את זה. אלה חולשות אנושיות, אבל כמו שכבר אמר שמאי ברגע של השראה, החתול הוא תבנית נוף הפסיכוזות של בעליו. ולכן אני, לא רק למענו אלא גם למען שלוות-הנפש שלי, צריך להבין את החולשות האלה ולעשות משהו כדי לתת להן מענה. צריך למצוא לו אשה. מישהו אחר היה צריך לעשות את זה, אולי אפילו הוא עצמו, אבל כבר כל-כך הרבה לילות רוּטינת הגלגולים הזאת נמשכת וכלום לא משתנה, אז כמו שנאמר כבר במקום אחר, במקום שאין אנשים הֱיה אתה איש, אפילו אם אתה רק חתול.

"מתחת לקו העונג" מאת חגי דגן, הוצ' חרגול