נהריה בלוז
"דיכאון מלבב שטף לי את הלב. ליד גלידת פינגווין עמדו ילדים וליקקו, ליד פיצת פינגווין עמדו ילדים ונגסו ובקפה פינגווין ישבו מבוגרים וליהגו. " עמרי דולב ממשיך לחפש חוף מושלם, ואפילו מוצא
| נהריה |  | מלון פרנק | | חופי הצפון | | החוף המושלם |
| ||||||
| עם הילדים | | שקיעה נוגה | | | | |
תצחקו, אבל יש אנשים שאסור להם להרגיש יותר מדי טוב. בדיוק ברגע ההוא שהם ממש, אבל ממש, מאושרים נוחת להם אסימון גדול של באסה על הלב. מתיישב וחוסם את מעיין השמחה. אצל האנשים האלה האושר תמיד קצרצר וזמני.
אפילו אם יש לאושר סיבה של ממש, למשל הצלחה גדולה וברורה בחיים, אחרי מספר רגעים של HIGH מיד הוא מתכסה באותה עננה שחורה. בתוך קבוצת חובבי הבאסה הזו ישנה תת-קבוצה של סופר-מזוכיסטים שדואגים לנפק לעצמם שברון לב מדי איזה זמן מוגבל. לחברי תת קבוצה זו, שאגב היא הרבה יותר גדולה ממה שאפשר לדמיין, אני ממליץ מאוד על נופש בנהריה.
טיפ'לה לימון היתה עושה נפלאות
מקום מוזר ביותר נהריה. עיר חוף בה הכל מונח פיקס אבל איכשהו שום דבר לא ממש בסדר. רחוב ראשי (געתון) רחב ופתוח, שנשפך לים ונותן כבוד לחוף ולגלים כמו שבאף מקום אחר בישראל לא נותנים, בתי מלון צנועים ומאופקים עם שמות בעברית של פעם, טיילת שבנויה במרחק גדול מספיק מהים ונותנת לחוף לנשום וים אמיתי: חול זיפזיף מלא חלקי צדפים, מקבצי סלעים שמתיזים ומסעדות מטר מקו המים. איך אומרים? עיר חוף נטו.
ובכל זאת משהו מוזר קורה שם בנהריה. משהו שם לא ממש מתחבר. למה בדיוק אני מתכוון? הנה, קחו דוגמה: שאלתי עשרים איש ואישה שפגשתי במקרה במקומות שונים בנהריה (ואני ממש לא מגזים במספר) מה כדאי לעשות בעיר שלהם. כולם, ללא יוצא מן הכלל, ענו לי באותה צורה בדיוק: קודם כל משכו בכתפיים, אחר כך הסתכלו עליי ארוכות ורק אז אמרו שבעיקרון אין ממש מה לעשות בנהריה. כשהתעקשתי בכל זאת ושאלתי אם לפחות יש מקום טוב לאכול, כולם אמרו שיש הרבה מסעדות טובות באיזור, אבל אף אחת מהן לא נמצאת בעיר נהריה, ושאם אני ממש מתעקש אז יש איזו מסעדה סינית סבירה. סינית כשאתה נופש מלימיטר מהים התיכון? לא נראה לי.
ככל שביליתי יותר זמן בנהריה היה יותר ויותר נדמה לי שתושבי העיר היפיפיה הזו, ששרועה בצורה כל כך קלאסית על החוף, איבדו את האמון בכרך הזעיר שלהם. וזה עשה לי עצוב בלב. עשה לי עצוב מפני שממש כמו סלט ירקות טוב, טיפל'ה לימון היתה עושה גם כאן נפלאות. מין הרגשה כזו של 'אם תשנו קצת הכל פתאום יהיה פיצוץ'.
באלכסון בלתי אפשרי ליד הים
מלון פרנק בו התארחנו הוא דוגמא טובה לקונפליקט הנהריני. מקרה קלאסי של כמעט שהופך ללא כלום: הבניין עומד ליד הים, אבל איכשהו תקוע באלכסון בלתי אפשרי. יש למלון בריכת שחיה מקסימה ונקיה מאוד (בכלל, בכל הקשור לסדר וניקיון, לנהריה מגיע מדלית זהב) אבל בינה לבין המלון עצמו תקוע כביש מבאס. המלון עצמו ספרטני במקרה הטוב. מסוג המלונות שבסופו של דבר לא ממש נותנים לך את הפינוק הבסיסי, שכל כך מחפשים אם כבר מחליטים להביא את המשפחה למלון ולא לצימר. מלון פרנק נקי עד מבריק, הכל שם במקום, המזגן שקט, יוצאים שבעים מארוחת הבוקר והמים החמים באמבטיה באמת חמים, אבל איכשהו לא ממש בא לך לבלות שם יותר מדי זמן.
דייגים קשוחים וצרובים
ונחזור לים: מראש הנקרה שבהכי צפון ועד נהריה העיר, משתרכים להם חופי ים מקסימים ממש. בין הידועים שבהם ניתן למנות את חופי בצת, אכזיב ונהריה. רוב החופים מלאי סלעים שחורים ובחלק ניכר מהם הגישה לים קשה, והחוף עצמו לא מפנק.
לפיכך, רבים מאוד מהחופים שבצפון הרחוק הפכו לחופי דייג. כך קורה, שכבר בשבת, ב-8:00 בבוקר, תגלו חבורות של דייגים קשוחים תופסים מיקום על הסלעים, עומדים שמוטי סיגריה מטר אחד מהשני ומנסים להביא לדגים בראש.
אבל בהחלט יש גם חופי רחצה מדהימים מראש הנקרה עד נהריה. חוף בצת למשל הוא מהידועים שבהם. מדובר בחוף מסודר - עם מציל, שרותי חוף וכמובן אותן סככות בטון וותיקות שהפכו מזמן לסימן ההיכר של בצת. בסופו של דבר מדובר בעיני בחוף מצוין, אם כי קצת 'מאורגן מדי' בהשוואה לסביבה הפראית.
גם חופי העיר נהריה הם בהחלט אופציה, אם כי שם יש את הבעיות הבאות: ירידה תלולה יחסית למים, ים פתוח וחזק מידי (אופייני לכל הצפון) למי שלא מורגל וחול זיפזיף-צדפים, שנדבק חזק וקשה יחסית להסרה. בגדול, עם זאת, מדובר בחופי ים איכותיים ממש, בהם רוחצים אוהבי ים אמיתיים, שיודעים לכבד את הזולת ולא ממש נכנסים לך לחיים.
ההתעקשות היתה שווה
ובכל זאת, את החוף הצפוני המושלם לטעמי מצאתי כמעט במקרה. התעקשתי לבדוק מה קורה בחוף המוכרז של אכזיב, רצועת חוף שזכרתי כאחת המומלצות בצפון. ההתעקשות, התברר, היתה שווה.
אחרי טיפוס קליל על גדר, הגענו לחוף נהדר. חול גס ועמוק, ים מלטף עם גישה חלקה לעמוקים, רצועת חוף רחבת ידיים מלאה במציאות מדליקות שהים פלט והמון המון שקט. הילד שלי פשוט קרע מעצמו את הבגדים והחיתול כשהוא זיהה לאן הגיע, ושיחק לבד שעה בלי להרים את הראש מהחול. החוף הציבורי של אכזיב (שממוקם בצמוד למועדון הים התיכון, דרומה מעט מהמדינה של אלי אביבי) הוא פשוט פנינה. לא פחות. אגב, למרות שלא עשיתי את זה, החוף הזה הוא מקום פשוט אידאלי לעשות אוהל, מדורה וגם להתרחץ בעירום למי שמתעקש.
עד השקיעה נשארנו בחוף אכזיב. נפרדנו מהשמש שצבעה הכל בקיטש כתום והפכה אפילו את אוניית חיל הים (ששמרה עלינו מקרוב והזכירה נשכחות) למשהו שאפשר לשטוף בו עין בלתי מזוינת.
הרכבת שעושה להם את היום
ילדים ימצאו אטרקציות רבות ברצועת ראש הנקרה-נהריה: מאצות ים כמוהם לא יפגשו במרכז, דרך יצורי ים שונים ומשונים וכלה במרבצי סלעים מציתי דימיון.
אגב, אחד המקומות הכי מומלצים לקחת אליהם ילדים זה לצוק ראש הנקרה. קודם כל, כי פשוט צריך לבקר שם מתישהו בחיים (ואחרי זה להגיד: 'כן בגיל חמש הייתי ברכבל של ראש הנקרה, ואני לא זוכר כלום'). חוץ מזה המערות עם רעש המים, הרכבל (ששכחתי עד כמה קצרצרה הנסיעה בו), המיצג האורקולי (הדי מטופש לטעמי, שגם הבהיל לי את הילד) ובעיקר האפשרות לחזור לראש ההר בנסיעה, במין רכבת חשמלית איטית שעשתה למשפחה שלנו את היום, שווים את הכמה עשרות שקלים שזה ייעלה.
או: דיכאון מלבב שטף לי את הלב
עם רדת ערב חזרנו לנהריה מאושרים. הילד נחר בכיסא מאחורה, אשתי שרה עם הרדיו ואני הסתכלתי על העיר המוזרה הזו, שהייקים בנו בצפון וחשבו פעם להפוך למדינה עצמאית. דיכאון מלבב שטף לי את הלב. ליד גלידת פינגווין עמדו ילדים וליקקו, ליד פיצת פינגווין עמדו ילדים ונגסו ובקפה פינגווין ישבו מבוגרים וליהגו. במלון פרנק הרים אלינו פקיד חיוך מנומנם מעל עיתון הארץ (והיה כולה תשע בערב).
עלינו לחדר, שטפנו מעצמנו את המלח והחול, הכנסנו את הילד הישן בעדינות בחזרה למכונית, ויתרנו על לילה נוסף וארוחת בוקר במלון, וטסנו בשתיקה חזרה ישר לתל אביב.
לפנייה לכתב/ת 
