על עטיפת "אדון החלומות", אלבומו החדש של שלמה מזרחי, מצולמת גיטרה. למי שלא בקיא בתולדות הרוק הישראלי, משמשת עטיפה זו כמבוא טוב לסיפור שמסתתר מאחורי השירים שצרובים להם על הדיסק שבפנים. סיפור של כשרון ענק, והחמצה משוועת.
זה לא המקום לספר מחדש את סיפורו של מזרחי והגיטרה, אז נסכם זאת בקצרה. הקלישאה שמוצמדת כמעט תדיר לשמו "ג'ימי הנדריקס הישראלי", היא, כפי שאמר פעם ראש ממשלה, מהמוצדקות.
מזרחי מוכיח בתקליט הזה שאת מה שהוא לא שכח, אחרים לעולם לא למדו. הגיטרה של מזרחי בוכה, צוחקת, שרה, רוקדת ותופסת אותך במקומות הכי אמיתיים שיש. למזרחי יש טכניקה טובה, אבל יותר מזה, יש לו את האומץ לנגן על גיטרה חשמלית, כמו שמעטים מעזים, בלי פחד.
מזרחי הוא לא זמר, ויש לו קול קטן מאוד, וגם בתקליט הזה יש הוכחות לכך (קצת יותר מדי), אבל הכוכבת האמיתית של השירים היא הגיטרה. בקטעים המוצלחים ביותר (ובעיקר, "ירושלים בן ערביים" ו"אדון החלומות"), היא משכיחה מהמאזין את העובדה שהוא לא נמצא בהופעה חיה. הסאונד בקטעים האלה הוא מהטובים ששמעתי בתקליט רוק ישראלי.
יכול להיות שמזרחי היה עושה מועיל לעצמו, אם היה משתף קצת יותר זמרים אורחים ומקצר קצת את השירים, מה שהיה הופך את התקליט לנגיש יותר. אבל ספק אם זה היה עוזר לו. בישראל, צריך להודות, כמעט ואין מסורת של האזנה לגיטרה חשמלית. תעצרו אנשים ברחוב ותשאלו אותם מי זה מזרחי, או לחילופין ארז נץ. בעוד שבעולם הרחב, אשפי גיטרה, גם אם הם לא זמרים, זוכים לכבוד אדיר, בארץ, מי שלא שר, לא קיים.
אז אולי עדיף ככה. מעטי המעט שיקנו את הדיסק הזה יוכלו להתענג עליו כעל אוצר יקר, שלא ייחשף לאור השמש. כמו שרוק היה פעם, מחתרתי באמת.
