כולנו אחראים

כאשר טרוריסט פלשתיני רוצח יהודים, לא הפלשתינים כאומה ולא תושבי מחנה הפליטים הפלשתינים שממנו בא המחבל, אשמים. הטרוריסט הוא האשם, הוא לבדו נושא באשמתו. אבל הסביבה שבה גדל והקהילה המחפה עליו נושאות באחריות לרצח. זו הקרקע הפורייה שממנה צומחת השנאה.
כך גם כאשר טרוריסט יהודי רוצח פלשתינים. לא היהודים כאומה ולא המתנחלים כקהילה אשמים בכך. הרוצח עצמו אשם. אבל אנחנו, יהודי ישראל, לנו יש חלק באחריות. השנאה של המחבלים היהודים צומחת בגננו, בחצרנו. לי אישית חלק ברצח הזה, הרצח הזה הוא גם שלי, בדיוק כפי שרצח של תינוקת יהודייה הוא של כל בן לאומה פלשתינית. האשמה פרטית – האחריות לאומית. מכך אי אפשר להתחמק.
אומה היא קולקטיב של שותפות גורל. היא הרגשת השתייכות לאותה הקהילה, אמיתית או מדומיינת. כשיהודי שמעולם לא הכרתי רוצח משפחה פלשתינית – לבי שפל. אינני יכול לאמר לעצמי בכנות: הגאווה היא שלי, השיפלות לא. זו וגם זו שלי הן.
בצדק אנחנו דורשים מהאומה הפלשתינית לא רק לגנות את הטרוריסטים, אלא לפעול נגדם. בצדק הם דורשים מאיתנו לא רק לגנות את הטרוריסטים שלנו, אלא גם לפעול נגדם ולמנוע את מעשיהם. בכך כשלנו. נכון לרגע זה, לגורמי הביטחון אין קצה חוט בחקירה. זה מפתיע, מקומם, מעורר הרבה שאלות ותהיות. קיומן של חוליות רצח יהודיות היה ידוע זה זמן, הן כבר רצחו. ההתרעות על כוונות לפיגועים נוספים נתקבלו בימים ובשעות שלפני הירי. אבל הוא לא נמנע. מישהו התרשל, ואולי פשוט לא היה אכפת לו?
שמעתי אנשים רציניים, מדינאים ישראלים, האומרים: אנחנו מגנים את האנשים שלוקחים את החוק לידיים. איזה חוק יש פה? חוק הנקמה? חוק השנאה? חוק התינוקת תחת תינוקת? ונניח שמישהו מהרוצחים בא ממשפחה שמי מקרוביה נרצח על ידי מחבל פלשתיני. אז מה? מותר לו לרצוח בתמורה ילדים וילדות פלשתינים? אינני מכיר בחוקיותם ובמוסריותם של חוקים כאלו.
שטחי יהודה ושומרון מידרדרים להיות ארץ של מלחמת כנופיות. במלחמה כזו, רק אנחנו נפסיד. רצח אחד מידי יהודים יהדהד בעולם פי אלף יותר מרצח אחד מידי הפלשתינים. אפשר לגדף את המצב הזה, אי אפשר להתעלם ממנו. לא רק מפני שיש בעולם הרבה אנטישמיות אלא מפני שהעולם, כולל ידידינו הטובים והמבינים ביותר, רואים בשליטה ישראלית ביהודה ושומרון כיבוש, ובמתנחלים יהודים כובשים. והיום הם אומרים לנו, הכבשת וגם רצחת?
הטבח של המשפחה הפלשתינית, כמו הרצח שעשו ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, הם באחריותי שלי. הרוצחים הללו חולקים איתי את אותה האומה. הם חולקים איתי את אותה המורשת, את אותה השפה, את אותו השיח התרבותי. אומר יותר: להם ולי אותם הגנים.
אינני יכול לברוח מהם. אני חייב להתמודד איתם.