"להכות בפלסטינים", אמר אהוד ברק לאחרונה, "זה כמו להכות באגרוף בכרית המיטה". רוצה לומר: כמו שהכרית חוזרת לתפיחותה הרגילה שניות אחדות אחרי שהולמים בה במלוא העוצמה, כך גם הפלסטינים, אחרי שנכה בהם פעם אחת, ואולי עוד פעם, ואפילו עוד פעם. כתום תקופה קצרה של הלם, יחזרו האבנים הפלסטיניות והצלפים של התנזים אל הרחובות ואל הדרכים, וחוזר חלילה.
נניח לרגע, רק לרגע, שמחר תפרוץ מלחמה נגד סוריה. תמונת המצב במקרה כזה תהיה כל-כך ברורה. הסורים בצד האחד של הגבול, אנחנו בצד האחר. כבר שנות דור שהם נתפשים בדעת הקהל הבינלאומית כיריב מר של מדינת ישראל. החלה המלחמה, אנחנו מכים בהם, הורסים סוללות טילי קרקע-אוויר, פוגעים אנושות בצבא הסורי, מנחילים לאסד תבוסה, והולכים לשולחן הדיונים. לכל ברור מי ניצח ומי נוצח. העולם אולי לא ימחא כפיים, אבל יעקוב אחרי התרחשויות בשתיקה (חוץ מצרפת, שתמיד תפתח את הפה).
ונניח לרגע, רק לרגע, שהיום תפרוץ מלחמה עם הפלסטינים. את מה נכבוש, את מי? כמה תחנות משטרה עלובות, עמדות-שקים שדומות להן הקמנו ב-48' , כמה משרדים עם שולחנות וניירות? יהודים טובים ומאמינים שומעים ברדיו שצה"ל הרס "מפעל מרגמות" ובעיני רוחם הם רואים מאות פועלים פלסטינים עומדים טורים טורים ליד עשרות מחרטות - והפצצות נפלטות בזו אחר זו. אבל בדרך-כלל, מדובר ב"חושה" או בבניין קטן, במחרטה, בכמה צינורות ובמברגים אחדים. אם ה"מפעל" נפגע קשות, מחפשים ומוצאים בערימת הגרוטאות עוד כמה צינורות, מגרדים מחרטה ועוברים ל"חושה" סמוכה. פועלים? מהנדסים? מחצית המסגריות בישראל מאויישות היום במסגרים פלסטינים.
מלחמה היום נגד הפלסטינים תצטייר בצורה שונה לחלוטין ממלחמה נגד סוריה, למשל. בעיני העולם, יאסר ערפאת או הפלסטינים אינם נתפסים בכלל כיריב לישראל. מבחינתן של וושינגטון, פאריז, מוסקבה ולונדון, איננו קמים על צרינו. בעיניהם, ההיפך הוא הנכון: אנחנו חכמים על חלשים. הסימפתיה שהעולם עוטף בה בימים אלה את הפלשתינים תגיע לשיאים אדירים. העולם תמיד אוהב את דוד, לא את גוליית. בפעם האחרונה שהעולם אהב אותנו זה היה במלחמת ששת הימים, כאשר דומה היה שאנחנו על סף השמדה. במלחמת יום הכיפורים כבר פחות, בעיקר בגלל ההפתעה ולא עקב המלחמה עצמה. ולרגעים אחדים גם במבצע אנטבה שהלהיב דמיון של סרטי הוליווד. מאז, בעיני העולם, אנחנו המנוולים. בשנה הראשונה של האלף השלישי יש לעולם ציפורניים ופיות נושפניים כפי שלא היו בעבר. מבחינתנו, לא כדאי אפילו להעמיד היום את העולם בניסיון.
במלחמה נגד הפלסטינים יכול ערפאת למצוא את מותו. הראשון מבין המנהיגים הפלשתינים שיתעשת בסערת הקרבות ויקרא "מי למוחמד, אלי", יזכה בבכורה ויוליך עם תאב-נקם למלחמת התשה אינסופית. אם ערפאת יישאר בחיים, הוא יעבור עם חבריו להנהגה לתוניס או לקהיר, ומשם הם ימשיכו לפקד על מלחמת התשה כזאת "עד לניצחון".
כישראלים, ברור לנו שאפילו נכבוש שוב את הערים הפלסטיניות לא נבקש להישאר שם. שרון רמז על כך, פואד חזר ואמר, מופז הסביר. אנחנו נצא משם מהר, בין בעקבות התערבות בינלאומית ובין משום שכבר שבענו מרורים בסמטאות א-שאטי ודהיישה. יציאה כזאת תתפרש ותוצג מיד על-ידי הפלסטינים כניצחון. ואנחנו? נמשיך להתווכח על הפרדה, נצייר את העולם כולו כבני שטן ונפציץ מפעלי מרגמות.
