ביקורת הופעה: ריד יצא מניאק עם אופי

ב"דירטי בולבארד", ההדרן האחרון בהופעה של לו ריד, הקהל בסינרמה בתל אביב כבר היה באקסטזה. אבל מילא הקהל – ריד, איש בעל תדמית של קרחון, נראה גם הוא המום מעוצמת האהבה והמסירות שהפגינו שלושת אלפים ישראלים באולם.

יותר משעתיים הוכיח ריד את נצחון הנוסחה של שתי גיטרות, בס ותופים. בהקשר הזה חייבים לציין את מייק רת'קה, שותפו באלבומים האחרונים, שנוכחותו על הבמה היתה בולטת למדי: נדמה שבשלהי הקריירה שלו, ריד חייב לא מעט לנגינה ולסאונד המובחנים שרת'קה מביא עמו לאלבומים ולהופעות.

אולם הסינרמה מלא לחלוטין, ומי שנכנס באיחור מתקשה למצוא מקום לעמוד. אין סיכוי ריאלי לשבת. אין תאורה מיוחדת, אין תפאורה. אחרי הכל, לא מדובר בלהקת רוק עתירת מניירות ושטיקים. לו ריד ומלוויו באו לנגן, ומי שציפה למשהו אחר עלול להתאכזב. עם זאת, המיומנות של חברי הלהקה לא פוגמת בעוצמות הרגש. הביצוע של Small Town (במקור מתוך אלבום המחווה לאנדי וורהול, "שירים לדרלה"), כבר בהתחלה, מביא את הקהל להתרגשות גדולה. הסאונד ללא רבב, איצטדיוני-משהו בקטעים מסוימים.

אלה שבחרו להתמקם במושבים ולא לעמוד ברחבה גזרו על עצמם התנזרות מעישון, ולא מרצון, עקב נוכחותם של סדרנים תקיפים שדורשים מהסוררים לכבות סיגריות. גם אלכוהול אסור בתוך האולם. אפשר לצאת לשתות בחוץ, או – אם אתה שועל סינרמה ותיק – להגניב בקבוק שתייה לתיק. יש איזו אירוניה דקה במניעת סמים חוקיים מאנשים שגדלו על שיר שמבקש "הירואין, היה המוות שלי". פה לא נותנים אפילו לניקוטין ולאלכוהול לחבל לנו בבריאות. האם לו ריד יודע?

הוא בן 58, נראה כמו תמיד, לא מרבה בדברי קישור. "תודה" (בעברית, במפתיע) היתה בערך המילה היחידה שזכינו לשמוע ממנו במחצית הראשונה של ההופעה.

אחר כך נרשמה ליאות מסוימת. אולי השירים היו יותר טובים בהתחלה? שמא יותר קצרים? לא ברור. הם היו דומים, בכל מקרה, כמו רוב יצירותיו של ריד מאז שרת'קה הדומיננטי נכנס לתמונה, ב-1989. דומים זה לא בהכרח רע, אבל בהופעה של שעתיים רצוי שיהיו כמה עוגנים משמעותיים, וכאן הם הגיעו בעיקר בהדרנים. "סוויט ג'יין" היה הפתעה משמחת ביותר, כמעט כמו "דירטי בולבארד", שנשמע אולי פחות מהוקצע, אבל עם יותר רגש ומעוף (כלומר, טוב בהרבה). בכל מקרה, הקהל נראה מרוצה לגמרי. ריד, כנראה, אינו מורגל בקהל חם כזה. חלק מהזמן היה ניתן לראות על פניו שהוא בהלם מזה שאנחנו בכלל מכירים את השירים.

לקראת הסוף נפרד ריד לחלוטין מהתדמית הבעייתית שלו, ומרשה לעצמו לפנות אלינו ב- Perfect Day בשורה "גרמתם לי לשכוח מעצמי". אנחנו, כמובן, לא צריכים הרבה יותר. שאגות של שמחה מרימות את תיקרת הסינרמה, והוא בשלו: "גרמתם לי להרגיש כמו מישהו אחר, מישהו טוב", הוא מצביע שוב אל הקהל. עשרות מצתים נדלקים, וגם אחרון הציניקנים חייב להודות שמדובר ברגע שיא בהיסטוריה של הרוק במקומותינו.

פעמיים נכנע לתחינות הקהל לשוב להדרן. "אם הוא לא עולה הוא מניאק, ואם הוא עולה – אין לו אופי", פירשן מישהו באוזני חברו. ההמון המשיך לקרוא "לו, לו" בחוסר דיסטנס אופייני, שדווקא דיבר אל ריד הנרגש. "אתם קהל נפלא", הוא אמר מהלב, וגם נתן לנו קרדיט כאילו היינו אחד מהנגנים.

על אף מחיאות כפיים סוערות באופן יוצא מגדר הרגיל, ויתר ריד על עלייה להדרן שלישי, ויצא מניאק עם אופי.