לחזור מכרתים ומיד להתגעגע

אוטוסטרדה של שני נתיבים

אחרי הנחיתה בהרקליון יצאנו מערבה לכיוון העיר חניה (כ-150 ק"מ). במפה מסומנת הדרך כדרך בין עירונית מהירה, אבל בפועל מדובר בכביש דו מסלולי בדרך כלל (לפעמים הוא מתרחב לשלושה נתיבים) ועל הנהג לגלות מקסימום של התחשבות במי שנוהג מאחוריו, ובכל הזדמנות אפשרית לעבור לשוליים כדי לאפשר לו לעקוף. גם מעבר על קו ההפרדה הוא דבר שבשגרה. ערנות בכבישי כרתים היא דבר הכרחי.

חלק מהנוף מזכיר אמנם את הרי הגליל, עם מטעי הזיתים ובתי האבן שטוחי הגגות, אבל רק מזכיר. בכרתים הבתים צבועים ומטופחים, ועליהם משתרגים גפנים ושיחי בוגונביליה בשלל צבעים. הניקיון בולט למרחוק. על מצוקת מים הם כנראה לא שמעו, שכן מחזה נפוץ הוא לראות בעלי בתים שוטפים את המבואות, המדרגות והשבילים עם צינור מים לפעמים יותר מפעם אחת ביום.

אם תפנו לדרכים הצרות ותעברו בתוך הכפרים תמצאו בצד הבתים הישנים והצנועים, הרבה בתי מידות מודרניים. רובם צבועים לבן או בגוונים דומים ולהם חלונות, תריסים ודלתות בצבעי כחול, טורקיז או ירוק. וכמובן שתפגשו את זקני הכפר והנשים בשחור, יושבים תחת סוכת הגפנים בחזית הבית, או מתקבצים לשיחות חולין תוך שתיית אוזו בטברנה המקומית. אחרים ניתן לפגוש משוטטים בין הבתים כשהם נעזרים במקלות הליכה מגולפים מענפים. למרות שצריך להיזהר מהכללות, הם פשוט נראים אנשים שלווים וחביבים באופן טבעי ובלי מאמץ מיוחד, ופטורים מלשנן את הסיסמא "הסבר פניך לתייר".

את חופשתנו בילינו בדירת נופש על חוף הים, שישה ק"מ מחניה, באזור הנקרא סטלוס (לאורך החוף, כמו במקומות רבים באי, יש אלפי חדרי אירוח, טברנות וחנויות). הים בכרתים צלול, רגוע וכחלחל, וכשנכנסים אליו (בבוקר מוקדם המים קרים מאד) לא רוצים לצאת. ולשם מה למהר?

כמו וונציה בלי תעלות מים

חניה היא עיר המחוז ולה היסטוריה מפוארת. היא נוסדה על ידי קידון, אחד מנכדיו של המלך מינוס ונקראה אז קידוניה. עם הכיבוש הוונציאני במאה ה-13 שונה שם העיר ל"לה קניאה". במחצית השנייה של המאה ה-17 כבשו הטורקים את העיר. בעת מלחמת העולם השנייה הופצצה העיר, אולם למרבה המזל רוב העיר העתיקה שרדה.

כשבאים לגרעין העתיק של חניה, בצמוד לנמל, נזכרים מיד בוונציה. אין אמנם תעלות מים, אבל הרובע העתיק בנוי סמטאות צרות במעלה הגבעה עם בתים צרים בני 3-4 קומות דבוקים זה לזה. לבתים גגות רעפים, הם צבועים בלבן וצבעי פסטל בהירים כמו כחול בהיר, ורדרד או כתום ולהם חלונות כחולים, כמובן.

בסמטאות חבויות להן בפינות חמד מסעדות וחנויות קטנות, בעיקר לתיירים. ביום ובלילה שוקק המקום באלפי מבקרים, אבל אין תחושת צפיפות או דוחק. בירידה מתנקזים הרחובות לכיכר הנמל שבצידה מסעדות ובתי קפה. גם במשך היום נושבת רוח טובה מן הים, אבל בערב הבריזה טובה שבעתיים. ובכלל, גם בשיא הקיץ הלחות נמוכה.

חתונה שלא מביישת מרוץ סוסים באסקוט

אי אפשר לבקר בחניה העתיקה ולא לבקר בבית הכנסת "עץ חיים" ששוקם רק לפני כשנתיים. בית הכנסת נמצא בסמטת קונדילאקי (Kondilaki). המבנה נבנה במקור ככנסייה, ככל הנראה בסוף המאה ה-15, בתקופת השלטון הוונציאני. היא נהרסה בידי שודדי ים טורקיים ולאחר שהטורקים כבשו את האי במאה ה-17 נמסר המתחם לקהילה היהודית, המבנה שוקם והפך בית כנסת. על יהודים בחניה ידוע כבר מהמאה הרביעית לספירה.

בשנת 1941 כבשו הנאצים את כרתים. במאי 1944 אספו הגרמנים את 265 יהודי חניה והעבירו אותם לכלא באגיה. לאחר שבועיים העבירו אותם להרקליון והעלו אותם על ספינת מטען יחד עם עוד כ-600 אסירי מלחמה יווניים ואיטלקיים. הספינה הפליגה לכיוון פיראוס שבה רוכזו יהודי האיים כדי לשלחם להשמדה באושוויץ. זמן קצר אחרי ההפלגה נפגעה הספינה מפצצת טורפדו בריטית וירדה למצולות על כל נוסעיה.

מבנה בית הכנסת נפגע הן מהפצצה של מטוסים גרמנים ב-1941 והן ברעידת אדמה שפקדה את האי ב-1994.

את רעיון שיקום בית הכנסת יזם אדריכל השימור היהודי ניקולאס חנן סטאברולאקיס. אביו הוא יליד חניה ואמו היא ילידת איסטנבול. חנן עצמו נולד וחי תקופה מחייו באנגליה. לפני פרויקט שיקום בית הכנסת הוא היה מנהל המוזיאון היהודי באתונה ועתה הוא מקים מוזיאון בסלוניקי לתולדות יהודי העיר.

ב-1996 החליטה קרן המבנים העולמית (WMF) לכלול את מבנה בית הכנסת "עץ חיים" בין 100 המבנים ברחבי העולם שיש לשמרם (אתרים אחרים לדוגמה הם הטאג'-מאהל ופומפיי). סטאברולאקיס רתם לנושא קרנות נוספים כמו קרן רוטשילד וקרן רונלד לאודר, וכן אסף תרומות מאנשים פרטיים. במשך כשנה שקד על עבודת שימור מוקפדת.

המבנה, המוקף חומה, חוזק ושוקם וחללו המרכזי הפך שוב לאולם התפילה. למבנה נבנה גג חדש ונבנתה בימה חדשה, וארון קודש עם פרוכת משוחזרת. הישיבה היא על גבי ספסלים (החדשים ייובאו מאינדונזיה) שניצבים לארון ולבימה שממול. דלתות העץ של בית הכנסת שרדו ושוקמו אף הן. בצמוד לאולם התפילה שוקם המקווה, הוא מלא במים ומוצגים בו פריטים שונים כמו כפכפי העץ לשימוש הטובלות.

בחצר הקטנה, בין עצי הרימון ושיחי הגומא, נמצאים קברים של ארבעה רבנים. הקדום ביותר של הרב הלל אשכנזי שנפטר ב-1710. סטאברולאקיס מספר כי הרב אשכנזי נקבר במקום, מפני שבאותה עת שרר מתח בין הקהילה היהודית של חניה לנוצרים בעיר והללו סרבו להתיר את הובלת הגופה מאזור בית הכנסת אל בית הקברות היהודי, שהיה מעבר לאזור הנוצרי (בית הקברות נהרס בעת הכיבוש הנאצי).

ליד אשכנזי נקברו במאה ה-19 הרב ברוך בן-שלום ואחיו הרב יוסף בן-שלום וכן הרב אברהם זד-חביב מגליפולי. מצבות הארבעה נמצאו בין חורבות המבנה.

מאז חנוכתו מחדש, באוקטובר 1999, הפך בית הכנסת לאתר עלייה לרגל של מבקרים רבים, וכמובן שאין יהודי שביקר בחניה ופספס אותו. אפילו אחד מבעלי החנויות למזכרות, שכששמע אותנו מדברים עברית, התעניין לדעת אם ביקרנו כבר בבית הכנסת.

סטאברולאקיס מספר כי באפריל השנה התקיימה בבית הכנסת חתונה מיוחדת. החתן הוא יהודי תושב לונדון והכלה אסלאמית מפקיסטן. ליתר ביטחון הביאו בעלי השמחה את הרב יחד איתם. סטאברולאקיס מוסיף כי הכובעים שחבשו הנשים באירוע לא היה מבייש שום מרוץ סוסים באסקוט.

סטאברולאקיס, איש ציורי במיוחד, שהה בארץ תקופה מסוימת ואף לימד באוניברסיטת ת"א בחוג לאדריכלות. אם יהיה לכם מזל ותפגשו בו בחצר בית הכנסת, תשמעו סיפורים מעניינים.

שעות הפתיחה: א, ג, ה, ו - 09:00-12:30, 18:00-19:30. ב, ד – 09:00-16:00, 18:00-19:30. פרטים נוספים על בית הכנסת באתר האינטרנט של "עץ חיים" (ראו בטור מימין).

לילה בכפר משוחזר

נאמן למשימתי, באיתור מבנים ואתרים ששומרו, מצאנו כ-10 ק"מ מדרום מערב להרקליון את הכפר המשוחזר Arolithos. זהו כפר בסגנון מסורתי שנראה אוטנטי לחלוטין, ושנבנה על חורבות כפר עתיק. במרכזו מלון ובין סמטאותיו מבנים של בעלי מלאכה שונים, כמו נפח הרוקע פרסות ומוכר שתיים קטנות ב-100 דרכמות לתייר המזדמן, ולא נותן לצאת מהחנות בלי שמצטלמים איתו.

כמו כן שוחזר כאן בית כפרי בן 100 שנה. את המזרון הניחו על בימת אבן בנויה בפינת החדר כשסולם אבנים מוביל אליו. מי שנוחת בהרקליון ומתכנן שהות של יומיים באזור כדאי לו ללון במלון המיוחד הזה, לטייל עם השקיעה בין הסמטאות ועצי החרוב, ולצפות בהופעת פולקלור תוך כדי סעודת הערב. פרטים נוספים באתר האינטרנט של Arolithos (ראו טור מימין).

הצייר שהתפרסם דווקא בספרד

ואם אתם עושים את דרככם מהרקליון מערבה, אל תחמיצו ביקור בכפר הציורי פודלה (Fodhele). על פי המסורת הכרתית בכפר זה נולד הצייר אל גרקו. היום יש שמערערים על כך וטוענים כי נולד דווקא בהרקליון. זה לא הפריע לפרנסי הכפר הציורי הזה, השוכן לגדות נחל, להנציח את הצייר שהתפרסם דווקא בספרד. על גבעה, כק"מ ממרכז הכפר, הקימו מוזיאון צנוע במקום שעל פי המסורת עמד בית משפחתו של אל גרקו. בכניסה הציבו פסל ראש של הצייר. ליד המוזיאון נמצאת הכנסייה המשפחתית. רצוי לוותר על צעידה רגלית ביום חם ממרכז הכפר ולנסוע ברכב.

בכפר עצמו שני רחובות, באחד מהם כמה חנויות שמעליהן גרים הבעלים. בשתי חנויות דברי מקרמה ורקמה, ובעלות המקום יושבות בכניסה ועוסקות במלאכת המקרמה תוך שהן מנסות למכור פריט כלשהו. אחת מהן הפליאה לעשות, בעודה עוסקת במלאכתה נענעה ברגלה את עגלת נכדה או נינה. גם שתי מסעדות על גדות הנחל. כשישבנו באחת מהן, הבנו מדוע הם שלווים שם כל כך.