הכלה המשחררת

חתונה בכפר

ואם היה צופה שגם בערב הזה, בגבעת חתונות כפרית, בריח כבד של עץ תאנה שנסמך אל שולחנם כאורח נוסף, עתיק יומין, תכה בו שוב, ובעוצמה, חרדת הכישלון וההחמצה, אולי היה זריז ותקיף יותר בהתחמקות מסמאהר - סטודנטית טרדנית ושאפתנית בלימודי התואר השני, שלא הסתפקה בהזמנה בכתב ובעל-פה, אלא אף דאגה להסעה מיוחדת, לאחר שהשתדלה אצל ראש-החוג החדש שיפציר גם במורים להשתתף בכלולותיה, לכאורה לא רק לכבודה שלה, אלא כמחווה מיוחדת לסטודנטים הערבים, שבלעדיהם, כטענתה החצופה, אין לחוג מעמד של ממש בפקולטה.
אומנם אשתו, חגית, שיודעת איך בשנים האחרונות נופלת רוחו בחגיגות חתונה, הזהירה: אתה מחפש לך כאב מיותר? אבל אלו רק ערבים, השיב לה ברכות, בתום-לב של אדם שמקדיש את עצמו לחקר מהותם. כלומר מה? לא בדיוק בני-אדם? להיפך... להיפך... מיהר להתגונן, בלי להסביר איך מתהפכים הערבים על-מנת להיות יותר בני-אדם, אלא שבהם הוא עדיין לא מקנא.
אבל נחש הקנאה, שמלווה אותו כבר כמה שנים, התעקש לזחול בעקבותיו גם אל מעמקי הגליל, אל כפר קטן בשם אל מנסרה, לא רחוק מגבול הצפון, ולאחר שהתאבך בקטורת הכבש המהבהב, והסתלסל במוסיקה מזרחית, שלמרות עדינות יפחתה גם היא חושקת לנסוק להלמותה הפראית של המוסיקה בחתונות היהודיות, הוא בא להטיל צביטת ארס למראה סטודנטית-כלה, שבמקום להגיש עבודה סמינריונית שהיא חייבת לו עוד מן השנה שעברה, מציגה בפניו עכשיו את חתנה.
ידיים רבות השתדלו וגם הצליחו ליפות מעט את סמאהר, כי לרגע התקשה לזהות בה את התלמידה שבחמש השנים האחרונות השתתפה כמעט בכל קורס שנתן. נעלי עקב דקות, ושיער שנאסף בפקעת על ראשה, הגביהו את קומתה, ועיני עסקנית ועד הסטודנטים הערבים, המתרוצצות בין תחבולה דאגנית לעלבון של קיפוח-מתמיד, מחייכות עכשיו ברגיעה, בלי משקפיים, משוחות בכחל מיוחד כל-כך בגווניו, שאולי הוברח בשבילה מלבנון. פצעי הבגרות הזעירים, שהיו נודדים לפעמים בין לחייה וצווארה, נבלעו בסומק עז, ושמלת כלולות ארוכה הטילה מעט הרמוניה, ול לערב אחד, באשה הצעירה שלא תמיד הצטיינה בהתאמת הצבעים של בגדיה. היא להטה בגאווה על שהצליחה למשוך אפילו אותו, הבכיר והחשוב במוריה, לחלוק כבוד לא רק לה, אלא לכל הווייתה הערבית. כל-כך נפעמה, שהיד הדקה שהושיטה לאשתו רטטה מעט.
- זה המורה שתמיד כועס עלייך? - צוחק החתן ולוחץ חזק את ידו, ספק בהסכמה על האופי הלא-אחראי של אשתו-לעתיד, ספק באיום שהנה קם מישהו שמכאן והלאה ידאג להגן עליה. ומיד הוא מזהה את הבחור שבערבי החורף האחרון היה מחכה לעתים במסדרון ונראה לו יותר כשרת שממתין לנקות את הכיתה בתום הסמינריון מאשר כאהוב שבא לאסוף את אהובתו. ומתוך אשמה על הטעות, גם אם התרחשה בינו לבין עצמו, הוא מזדקף לכבוד החתן ומברך אותו בנדיבות. ושוב נוקב אותו עלבון בנו, החתן הדחוי. והמרירות והקנאה חוזרים ומציפים אותו בעוצמה כה רבה, שהוא מחפש את עיניה של אשתו, אבל זו צוחקת בלבביות. כי אף שכאבו אמור להיות גם כאבה, רגש הקנאה זר לה. ולכן, כשעיניה נלכדות בעיניו, אין הוא מוצא שותפות אלא רק חיוך שנועד לפייס אבל גם להזהיר שלא יתקדר ליד הערבים, שמשתדלים מאוד להנעים ליהודים את החגיגה.
וזו נטווית לאטה בדמדומי קיץ מהוססים, נועם הנינוח שקורן מן הצעירים והצעירות הערבים, סטודנטים מהחוג ומחוגים אחרים, מן האוניברסיטה של חיפה, מן הטכניון וממכללות אחרות, שנאספו באוטונומיה זעירה משלהם, שגבולותיה כבר נבנים בחשאי וללא הרף בין רכסי הגבעות המוורידות של הגליל. וכדי להוכיח נדיבות ואפילו חירות בפני המוזמנים היהודים, שלא יתלוננו שהגיעו לשווא, קוראת הכלה הנמרצת לקאדי מזוקן וצעיר בגלימה אפורה, ומבקשת ממנו שיערוך מחדש, אם כי בנוסח מקוצר, את טקס הנישואין, שלהפתעת היהודים כבר התקיים לפני ימים אחדים בחוג המשפחה. וזאת סיבה טובה להשתיק את המוסיקה היללנית, ולהפיל על גבעת החתונות דממה כה עמוקה, עד שהד אדמדם של פגז שנורה מעבר לגבול יוכל אף הוא להצטרף לנעימה הדתית המתנגנת בטקס משוחזר.

מתוך "הכלה המשחררת" מאת א.ב. יהושע, הוצאת הספריה החדשה, 557 עמ'