כאן עובדים כדי שבריו יילכו לים

כשאתה מתחיל להתקרב לסאו-פאולו, שב ליד החלון ותתחיל לספור מה יש יותר על מגדלי הענק - מנחתי מסוקים או בריכות שחיה. כבר מלמעלה אתה רוחש לעיר איזה כבוד מהסוג השמור רק לערים גדולות באמת, כמו ניו-יורק למשל. אתה לא יודע איך הצליחו לבנות כל-כך הרבה וכל-כך גבוה.
שדה התעופה ממוקם באמצע העיר. אתה נוחת בין כל הבניינים, ויכול לשמור את משקפי השמש להמשך. בסאו-פאולו לא תצטרך אותם. הבניינים מספקים מספיק צל, וגם מזג האוויר מזכיר את לונדון: מעונן, לפעמים גשום.
אם אתה בא לעשות ביזנס, זה המקום. זה המטרופולין, כאן עובדים בשביל כל ברזיל. אם אתה בא לטיול, זה המקום לקבל מקלחת של תרבות, גסטרונומיה ושופינג הכי הכי שיש. סאו-פאולו היא העיר. בירה של תרבות, אמנות ובידור, בלי פנאי.
ב-13.5.1888 הכריזה הנסיכה איזבל, בתו של המלך דון פדרו השני, שגדלה בברזיל (אז קולוניה של פורטוגל): ממחר אין יותר עבדות בברזיל. זו היתה מכה קשה למגדלי הקפה באזור סאו-פאולו, שעד אז החזיקו בגדודים של עבדים אפריקאים שהגיעו בכפייה באוניות הפורטוגזיות כדי לעבוד בחקלאות, במיוחד בגידול הקפה (בסאו פאולו אזור של אדמת טרה-רוסה, האידיאלית לגידולי קפה). הילידים האינדיאנים לא הבינו מה רצו הפורטוגזים, אצלם עבודה בשדה היתה עבודה של נשים, וברחו אל הג'ונגלים.

יותר יפנים מביפן

לא נשארה לאדונים הפורטוגזים ברירה, והם הפיצו באירופה ובאסיה את השמועה שבעולם החדש יש עבודה לכולם ואוכל בשפע. קהילות שלמות מאיטליה, גרמניה, ספרד, לבנון, סוריה ויפן (איך הגיעה גם לשם השמועה? עובדה שבסאו-פאולו היום יש את הריכוז השני בגודלו של יפנים בעולם, אחרי טוקיו. מדהים!).
זה היה מגדל בבל שהצליח. במגדל בבל הבינו שלשמיים הם לא יגיעו, אז בוא ניהנה מהטוב שכאן למטה, אומר הפתגם בסאו-פאולו. הביטוי חיה ותן לחיות עובד כאן כמו בספר. כל קהילה המשיכה את המסורת שהביאה מהמולדת. האיטלקים למשל התאפסו בליברדהדה. בנו בתי ספר, מסעדות ובתי מסחר כמו באיטליה, ואפילו קבוצת כדורגל, פלסטרה איטליה, שהחליפה את שמה במלחמת העולם השניה בגלל אהדת איטליה להיטלר, והפכה להיות פלמיירס, המפורסמת כיום כאחת הקבוצות הגדולות בכדורגל הברזילאי.
היהודים התמקמו בבום רטירו, התחנה הסופית של הרכבות שהיו מגיעות מנמל סנטוס עם כל המהגרים. הם כמובן התבססו על מסחר, אבל גם הקימו הרבה מוסדות, בתי ספר, בתי כנסת, מועדונים קהילתיים וגם את בית החולים אלברט איינשטיין, אחד הגדולים בכל דרום-אמריקה.
גם היפנים לקחו חלק גדול בהתפתחות העיר, אבל הרבה מהם הלכו לחקלאות, והיום אחראים ל-50 אחוז מהחקלאות הכלל-ארצית. גם הגרמנים, היוונים והספרדים תרמו לא מעט. כיום אפשר למצוא בעיר מסעדות מ-53 מקומות שונים בעולם, מסעדות עממיות שהמשיכו את המסורת של המולדת הראשונה.
בסאו-פאולו 10,009,310 תושבים, המחלקים את זמנם בין עבודה לעבודה. בריו אוהבים להגיד שבסאו-פאולו עובדים כדי שבריו יוכלו ללכת לים. אבל האמת שלפני שממשיכים את הנסיעה לריו והולכים לתת בעיטה במוט האוהל כאילו אין מחר, כדאי ליהנות באמת מהעיר הענקית הזאת.

24 שעות לא מספיקות

סאו-פאולו לא התברכה בחופים פראיים, ג'ונגלים ירוקים, הרים גבוהים, נהרות או מפלים, אותם אפשר לראות בשפע במקומות אחרים בברזיל. סאו-פאולו זה הכיף הקוסמופוליטי. הכל שם גדול והרבה. 24 שעות לא מספיקות להם. יש בה יותר מ-32 מרכזי קניות ענקיים, המפורסם בהם הוא דו איגואטמי, שב-653 החנויות שהוא מכיל מציעים מותגים של אירופה במחירים של ברזיל. מי שמגיע עם דולרים, לא צריך להתקמצן. דולר אחד שווה ל-2.5 ריאל, כשרק לפני שנה כל דולר היה שווה ריאל.
כדאי גם לבקר בשופינג סנטר איגיאנופוליס. הרבה אורות, הרבה שיק שקיים רק בסאו-פאולו. הוא קרוב לשכונות יוקרה, בתים עם גינות מטופחות, קרוב לשדרת פאוליסטה. פעם גרו כאן אדוני הקפה, היום מאכלסת השדרה חברות גדולות ומסעדות יוקרה. עצי הנוי ברחוב הם עצי קפה.
לסאו-פאולו חייבים איזה בגד קצת יותר מרובע, כדי להסתובב בכיף גם באחד מ-23 המוזיאונים שיש בעיר. המלצה: לבקר באסטסאו ג'וליו פרסטס, תחנת הרכבת שקיבלה את פני המהגרים, עברה הסבה והפכה להיות ביתה של התזמורת הסימפונית של סאו-פאולו, אחת הטובות של ברזיל.
בכלל, תרבות הולכת יד ביד עם העיר. מנהרה של חצי קילומטר, שהפסיקו את בנייתה בשל צו שהוצא לבקשת הדיירים, הפכה תפאורה להצגה מסע למעמקי האדמה, שמעלה קבוצת התיאטרון של סאו-פאולו כל יום באותו מקום ובאותה שעה. אתה מגיע לכניסה, מחליף את הנעליים במגפיים כמו שנועלים ברפת ועולה על משאית עד לצד השני. משם מתחילים במסע. קשיש עם זקן לבן מקבל את פניך ומסביר שמי שהולך איתו, לא יהיה לו איך לחזור. מי שלא רוצה, הוא מבהיר, המשאית מחכה לו בחוץ.
לבוש בגלביה שחורה הוא מדליק את המדורה מהצד השני של הווילון. כתשע יריעות ניילון רחבות נופלות מהתקרה עד הרצפה, ובכל אחת מהן בחורה עירומה. נדמה לי שהאחרון היה שחקן שחום עור, אבל לא הלכתי לכיוון ההוא. שעה וחצי עברו כמו דקה. בדרך מצד אחד לשני עברנו מפל, סוסים דהרו לצידנו, אכלנו מפירות האדמה והגענו עייפים אך מבסוטים. גדול! חווייה תיאטרלית נוסח סאו-פאולו.
80 תיאטראות יש בעיר, בהן רצות הצגות קלאסיות כמו CATS (שנה עשירית), לצד תיאטרון אוואנגרד. גם את כנר על הגג אפשר למצוא כאן, במועדון של הקהילה היהודית הבראיקה.

כאן שיחק פלה

הכדורגל של סאו-פאולו הוא אחד החשובים של ברזיל. קבוצות כמו סנטוס בה שיחק המלך פלה, קורינתיאס של ריבלינו ודר סוקרטס, פלמיירס של ריבאלדו, קאפו ורוברטו קרלוס, סאו-פאולו של ראי וליאונרדו. המשחקים מתקיימים בימי רביעי, שבת וראשון. כדאי מאוד.
10 ריאל עולה כניסה במורומבי, איצטדיונה הביתי של קבוצת סאו פאולו, המכיל 100,000 מקומות. גם בפקאמבו, האיצטדיון העירוני שנבנה ב-1930 ושופץ למשחקי הגביע העולמי ב-1950 ולפני שנתיים שוב, מחיר הכניסה זהה. בחוץ מוכרים חולצות של כל הקבוצות ששיחקו באצטדיון ב-15 ריאל. אם תתווכחו קצת, תוכלו לקחת שתיים ב-20 ריאל.
בסוף המשחק, אם הרעב גדול מאוד ואי-אפשר לעבור במלון, לוקחים מונית ישר למסעדת מוראיס, ורק למוראיס. שלא יטעו אתכם בדיבורים, כלום. תלכו רק למוראיס. ההזמנה: פילה דו מוראיס נו פונטו (בדיוק). תשכחו מ-WELL DONE, שם אוכלים נו פונטו. יש אחד 230 גרם ויש 430 גרם בחמאה ושום וכלום מסביב. רק אגריאאו, ירק שחבל על הזמן. גם ברוקולי הולך טוב עם הסטייק. בסוף מתוק, אחד מאלה ששורף בגרון מרוב סוכר, קפה בעמידה כמעט בחוץ ומונית למלון.
חבר'ה, אין זמן בסאו-פאולו. מקלחת ומוכנים ליציאה. יש בעיר 180 דיסקוטקים, בהם אפשר לשמוע הכל: ממוזיקה ברזילאית מהצפון כמו פוהו ומשישי ועד בוסה נובה, ג'אז, סמבה ורוק כבד. אם אתם זכרים, תצטרכו לשלם 55-15 ריאל בכניסה (כולל משקה ראשון). בנות לא משלמות. אפשר ללכת גם בלי בן זוג, לא תישארו לבד הרבה זמן.
יש גם הופעות חיות של זמרים מפורסמים, שנותנים את הפרמיירה שלהם בדרך כלל בסאו פאולו. ז'ואאו ג'ילברטו, האבא של הבוסה נובה, הופיע לפני חודשיים (40 ריאל לכרטיס). חיי הלילה מאוד מגוונים. תבחרו בעצמכם.
בבוקר לא להתעצל. לפני ארוחת הבוקר הולכים לעשות סיבוב בפארק איבירפוארה, התשובה של סאו-פאולו לסנטרל-פארק. אפשר לשטוף את העיניים על הבוקר עם היפים והיפות שעושים ג'וגינג. איזה כיף. מקלחת, ארוחת בוקר ולצאת העירה.
בליברדהדה הריכוז הגבוה של יפנים. הכל שם כתוב בפורטוגזית וביפנית. שווה ללכת לשם רק כדי לשמוע יפנים מדברים פורטוגזית. בצהריים אפשר להיכנס לאיזה קנטינה איטלקית, לבחור לחם עם נקניק או עם טונה וזיתים שמבושלים יחד. טעים ביותר.
אחרי הצהריים אפשר לבקר במוזיאון של איבירפוארה, בלילה ללכת על ארוחת ערב בערביה, שמתגאים באוכל כמו בלבנון, לחזור למלון, להתלבש ויאללה - לדיסקוטק. בסאו-פאולו לא עוצרים. הדבר היחיד שמטריד את תושבי העיר זה שבכל רבע שעה יש מטוס לריו.

רק שתדעו

ארבעה מיליון כלי-רכב בסאו פאולו. הפתרון לעומס: למכוניות עם הסיפרה 1 או 8 בסוף אסור לנסוע בימי ראשון, לאלה עם הסיפרה 2 או 9 אסור לנסוע בימי שני, וכך הלאה. הקנס הוא בנקודות. 12 נקודות מחייבות מבחן רישוי חדש. זה עזר. 45,000 אלף פיצריות פועלות בסאו פאולו, ומוכרות יחד טון פיצות ביום. 35,000 שליחים משוגעים רכובים על טוסטוסים בעיר. זהירות כשחוצים את הרחוב. 45,000 מוניות בסאו-פאולו. איך מזהים אותן? כולן לבנות. אין בעיר מכונית לבנה אחת שהיא לא מונית. 47.9 אחוז מהאוכלוסייה הם גברים, 52.1 אחוז בנות. איזה כיף. שני מיליון אנשים עוברים במטרו בכל יום. מיליון איש חוצים מדי יום את VIADUTO DO CHA, מעבר במרכז העיר.