הרב שך: האם באמת גדול הדור?
נוקשות רעיונית ופרגמטיזם זהיר שכנו אצל הרב שך יחדיו. ברמה האידיאולוגית הוא היה מתנגד חריף למדינת ישראל, בראש ובראשונה לאויבו המושבע: השמאל. אולם בפועל, הכיר דה פקטו במדינה ובתקופתו העמיקו הסיעות החרדיות את מעורבותן הפוליטית. סיכום דרכו של האיש שנכנס לפעילות ציבורית רק בסביבות גיל 70 , ויש הרואים בו את המנהיג היהודי האורתודוקסי הגדול ביותר מאז הגאון מוילנא

"הרב שך הוא המנהיג היהודי הכי גדול מאז הגאון מוילנא", הפריז במעט אברך צעיר שחתם דיון ארוך, שהתנהל במסדרון הצר של מחלקת הטיפול הנמרץ בבית החולים "שיבא", שעות ספורות לפני פטירתו של המנהיג הליטאי.
בשנות הנהגתו של הרב אלעזר מנחם שך אולי היו גדולים ממנו בתורה, וודאי שהיו בעלי כושר רטורי ויכולת ניסוח טובים משלו, אך לא היתה דמות עם התכונה האניגמטית ההיא ההופכת איש ציבור ל"מנהיג בהא הידיעה" - ל"גדול הדור" כפי שהוא מכונה בעגה החרדית, ל"מרן".
אל מעמד "גדול הדור" הגיע הרב שך דרך כהונתו בראשות הישיבה הליטאית המובילה בעולם היהודי - ישיבת פוניבז'. למרות העובדה הקצת מפתיעה שהרב שך נכנס לפעילות ציבורית רק סמוך לגיל 70 הוא בלי ספק ייזכר כאחד מחשובי מנהיגי האורתודוקסיה החרדית במאתיים השנים האחרונות.

אידיאולוג של מחלוקות

דרכו של הרב שך בהנהגה היתה רצופת מאבקים ומלחמות, כאידיאולוגיה. הרב שך חזר והצהיר כי חובתו של מנהיג להיות "בעל מחלוקת" וכי אסור למנהיג לחשוש ממאבקים. "אין אני יודע כיצד אפשר להיות 'צדיק נסתר'. וכי מי שמסתתר בפינתו ומתעטף בפרוותו צדיק יקרא? וכי מי שדואג רק לעצמו הוא צדיק?... חייב להיות בעל מחלוקת, אין זו חכמה להסכים עם כולם", הסביר פעם.
הרב שך לא הסתפק במאבק מול החילוניות והציונות. בשנות הנהגתו ניהל מלחמות פנים חרדיות מרות, נגד כל מי שנחשד על ידו בסטייה מהחרדיות הקלאסית.
המרתק ביותר מבין הקרבות הפנים החרדיים שניהל הרב, היה קרב הענקים עם דמותו הכריזמטית של הרבי מלובביץ' ועם החסידות החזקה של חב"ד, על רקע התסיסה המשיחית בתנועה זו. לשיא הגיעו הדברים ב-1988 כשפילג את אגודת ישראל, נפרד מהחסידים והקים את המפלגה הליטאית "דגל התורה".
במסגרת המאבק בחב"ד הרב שך כינה אותה: "כת", ופורסם כי כשנשאל איזו היא הדת הקרובה ביותר ליהדות? השיב: "חב"ד".
אנשי חב"ד מבחינתם הגיבו בין היתר ביצירות תורניות בהן ניסו להעמיד את גדלותו התורנית של הרב שך בסימן שאלה. כך למשל, הרב יהודה לייב קפלן פרסם את הספר "הערות על אבי עזרי" (יצירתו התורנית הגדולה של הרב שך העוסקת בביאורים על חיבורו ההלכתי של הרמב"ם - "משנה תורה") והרב שלום דב בער וולפא הקדיש אף הוא יצירה בת שני כרכים שנועדה להציג באור מגוחך את פרשנותו של הרב שך על הרמב"ם.

השפעתו המכרעת

הנהגתו של הרב שך היא בעלת משמעות היסטורית עמוקה. בשנות הנהגתו הוא עיצב את דרכו של הציבור החרדי. גם מתנגדיו החריפים והרבים של הרב הושפעו ממנו, בין אם מתוך חשש מביקורתו ובין אם על ידי נקיטת עמדה שתהיה הפוכה לשלו.
אלמלא הרב שך יכול היה הזרם המרכזי בחברה החרדית להיסחף לדרך אחרת. האופציה הבדלנית והאנטי ציונית מבית מדרשו של האדמו"ר מסאטמר ואולי האופציה הפרו ציונית ואפילו הלאומנית יכלו לקרוץ לחברה החרדית.
די להיווכח בהליך "הציוניזציה" אשר התחולל בשנים האחרונות בציבור הליטאי, ברוב החסידויות ובראשן בחב"ד, כדי להבין זאת. גם המהפכה שחוללה תנועת ש"ס בקרב בני עדות המזרח, חד משמעית לא יכלה להתרחש בצורה ובמועד בו התרחשה, אלמלא הרב שך. אחריותו של המנהיג הליטאי ברורה בכל האמור לעיצוב פניה של החרדיות הספרדית ותהליך האורתודוקסיזציה של חלקים מיהדות המזרח, שקיבלו במידה רבה את ערכי התרבות והרוח של היהדות החרדית האשכנזית ואת מודל ההתגוננות שלה מפני החילוניות.

"נאום השפנים והחזירים"

על פי הרב שך, האויב הגדול של היהדות הוא השמאל. אמנם עמדותיו היוניות של הרב היו נחרצות והוא החזיק בעמדות אשר חפפו את אלו של השמאל, ונהג להגדיר את מפעל ההתנחלויות בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה כהתגרות באומות העולם. אך הרב שך התנגד בחריפות לכל שותפות פוליטית עם השמאל וראה באנשי השמאל אידיאולוגים שמרכז הווייתם עקירת העם היהודי ממורשתו והפיכתו לעם ככל העמים.
ההתבטאות הפומבית בעלת ההד הציבורי הגדול ביותר של הרב שך כנגד השמאל היתה בנאום שזכה לכינוי "נאום השפנים והחזירים" שנשא בערב ראש חודש ניסן תש"ן (1990) באצטדיון יד אליהו, לאחר כישלון "התרגיל המסריח".
התקפה קשה נוספת של הרב נגד השמאל היתה בשנת 1982, כאשר אחרי הטבח בסברה ושתילה השמאל תקף בחריפות את שר הביטחון דאז, אריאל שרון והאשים אותו באחריות עקיפה לטבח. עיקר כעסו של הרב יצא כלפי שמעון פרס, אותו האשים כי הוא מלשין וקבע כי הוא 'מוסר'.

הקרע עם ש"ס ודרעי

בבחירות 1992 כשניצח השמאל בראשותו של יצחק רבין והוקמה ממשלת העבודה - מרצ, הוא גייס את כל משנתו הסדורה נגד השמאל, כדי להילחם בממשלה החדשה. ב-93' הוא כתב: "...קמה ממשלה ...אשר כל מגמתם לשנות את הצורה של עם ישראל ולעקור ממנה תורה ומצוות והאמונה ח"ו. ואע"פ שתמיד היו הרבה פורקי עול זה היה באופן פרטי לא בתור שיטה ובפרהסיא...". בדברים אלו טמונה האבחנה שעשה הרב שך בין הימין לבין השמאל בחברה הישראלית. בעוד שעל פי הרב שך אנשי הימין "עוברים על הדת רק בתור יחידים אך בפרהסיא הם מכבדים ונותנים דרך ארץ לדת", הרי שאנשי השמאל ממפלגות העבודה ומרצ פועלים כדי לעקור את הדת היהודית ואת התורה מעם ישראל וזאת "בפרהסיה ובשיטה".
הוא לא היסס לחולל קרע בתוך העולם החרדי על רקע הצטרפותה של תנועת ש"ס לממשלה זו. התקפותיו על התנועה החרדית-ספרדית ועל מנהיגיה היו חריפות וגררו אחריהן מלחמה "עקובה מדם" במונחי העולם החרדי. הדברים ראויים להיבחן על רקע העובדה שהרב שך הוא זה אשר דחף ואיפשר את הקמת ש"ס בשנת 1984, הוא זה אשר נתן סוג של לגיטימציה למנהיגה הרוחני של ש"ס הרב עובדיה יוסף בעולם התורה האשכנזי, והוא גם זה אשר רומם ושיבח את מנהיג ש"ס דאז, אריה דרעי, עליו אמר כי "מה שעשה למען עולם התורה בארבע שנים, לא עשתה 'אגודת ישראל' בארבעים שנה".
הרב, שנחשב לאחד המטפחים הגדולים של החרדיות הספרדית, שהקפיד לקבל תלמידים ספרדים לישיבה האליטיסטית פוניבז', הגיב בכאב עצום על הליכת ש"ס עם השמאל והרחיק אותה מ"כלל החרדים לדבר ה'". יש המעידים כי ראו את הרב שך מזיל דמעות ממש, בשל שותפותה של ש"ס בקואליציה השמאלית.
אחרים מספרים כי כשטענו בפני הרב חיים קנייבסקי שאריה דרעי עשה דברים אדירים למען עולם התורה וכי הוא מלא בזכויות, ענה הרב קנייבסקי שדמעה אחת שהתגלגלה מעינו של הרב שך בעטיה של הליכתו של אריה דרעי עם השמאל מחקה את כל זכויותיו. מן המפורסמות ברחוב החרדי היא הקביעה כי כל התלאות שפקדו את דרעי נבעו מ'הקפידא' (קללה המוטלת על מי שמצער רב) שהוטלה עליו בעקבות פגיעתו ברב שך והליכתו עם השמאל. המלים האחרונות של דרעי לפני כניסתו לכלא היו בקשת "סליחה וכפרה ממרן זקן ראשי הישיבות". מביתו של הרב שך נמסר כי הוא הגיב על בקשת הסליחה ואמר "איך מויחל" (אני מוחל).

"מרד קיבוצי במלכות השמים"

נוקשות רעיונית ופרגמטיזם זהיר שכנו אצל הרב שך בכפיפה אחת. ברמה האידיאולוגית הוא היה מתנגד חריף למדינת ישראל וראה בה "מרד קיבוצי במלכות שמיים". אבל למרות כל זאת, ולמרות שברמה הרעיונית הקפיד על מניעת כל לגיטימציה ממדינת ישראל ומוסדותיה, ברמה הפרקטית עמדה לנגד עיניו המטרה העליונה: הישרדות - הישרדות העם היהודי שתובטח על ידי הישרדותו של המיעוט החרדי.
מתוך חשיבה ריאל פוליטית הכיר הרב שך בעובדת קיומה של מדינת ישראל ובצורך להיענות לאתגר הקיום החרדי בתוכה. לכן, למרות התנגדותו האידיאולוגית למדינה, הוא תמך בהכרה בה דה פאקטו, בשותפות מסויגת בה ובניצולה לשם חיזוקו של העולם החרדי.
הפרגמטיות של הרב שך באה לידי ביטוי בין היתר בכך שבתקופת הנהגתו העמיקו הסיעות החרדיות את מידת מעורבותן הפוליטית. מקורות ההשראה למדיניותו זו מצויים בין היתר בדבריו של ה'חזון איש' אשר הכשיר את הקרקע למעורבות החרדית במערכת הפוליטית החילונית על ידי ההסבר: "אם מתנפל עלי לסטים ביער ומאיים עלי בכלי זין, ואני נכנס עמו במשא ומתן שישאירני בחיים - כלום אני מכיר בו? פשיטא, הוא נשאר אותו לסטים".
בכל האמור לגבי דרך הנהגתו את הציבור החרדי בתוך מדינת ישראל, ניתן היה לטעות ולחשוב כי הרב שך למעשה לא המציא שום דבר וכי בדרך הנהגתו הוא רק יישם את דפוס ההתנהגות ההיסטורי של היהודים בין הגויים ורק אימץ כמודל להתנהגות החרדים בישראל החילונית, את דפוס התנהגות זה הבנוי בין היתר על מכניזם של התגוננות, על הכלל "דינא דמלכותא דינא", ועל שתדלנות יהודית בתוך השלטון הזר.
ואומנם, עקרון הברזל של שימור הגטו החרדי, שהרב שך כל כך עמל לבצרו, אכן נשען על דרך התנהגות הקהילות היהודיות בגולה, אך למרות הצהרותיו של הרב שך אשר המשיך להגדיר את הסיטואציה ההיסטורית בה שרוי העם היהודי במדינת ישראל כגלותית, מצב החרדים במדינת ישראל לא דמה בעיניו למצבו של עם ישראל בין הגויים.
הרב סירב להנמכת ראש ולוותרנות בכל הקשור לרוחניות וזקף את ראשו כל אימת שחש בסכנה לשלמותן של חומות היהדות. גם אידיאת ההיעלמות והנמכת הקומה, לה הטיף, לא מומשה על ידו בדרך כלל בכל הקשור לחברה החרדית בישראל ושנות הנהגתו העמידו את הציבור החרדי - אשכנזי במרכז תשומת הלב הציבורית בישראל, הרבה יותר מכפי שידע ציבור זה לפניו, או אחריו.



במידה מסוימת נאלץ הרב שך להגן על החברה החרדית גם מפניו, הוא עצמו. העוצמה הפוליטית שצברו החרדים תחת הנהגתו והמאבקים שניהל על אופייה הכללי של החברה הישראלית, גבו מהציבור החרדי תשלום במטבעות של זהות עצמית וערערו את חומות הבידול.
חלקו של הרב שך משמעותי גם בהליך "הציוניזציה" שעבר על הציבור החרדי. העמדת "השמאל" כאויב האולטימטיבי היתה בעלת אפקט כפול. ראשית, אימוץ עמדות הפוכות לאלו של השמאל, היינו עמדות מדיניות ימניות ושנית לגיטימציה לימין שממילא פורט היטב על מיתרי הנפש החרדיים. תהליכים שהתרחשו בחברה הישראלית, בעיקר העובדה שהאויב הגדול, היינו "השמאל", נתפס על ידי החרדים כמי התרחק מערכי הציונות ומהאתוס שלה, הקלו אף הם על תהליך "הציוניזציה" של רבים בציבור החרדי.

המשימה: הישרדות

אחד הנושאים בהם לא ידע הרב שך שום פשרות הוא "גיוס בחורי ישיבות". מעבר לעובדה שהוא ראה בלימוד התורה ערך עליון ומהות, הוא האמין באמת ובתמים כי בחורי הישיבות הם צורך ביטחוני של העם היהודי.
הוא הבהיר כי לדעתו קיום מדיני אינו מובטח כנצחי ולכן חשב שמדינת ישראל לא מבטיחה את עתידו של העם היהודי גם מהסיבה שלא בטוח שתשרוד. הוא האמין שצריך לשמר את הנוסחה של קיום תורה ומצוות, שהוכיחה את עצמה לאורך אלפיים שנות גלות, ככזו שמסוגלת להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי ועמל לשימורה ליום פקודה, שיגיע אם וכאשר העם היהודי ייאלץ לקחת שוב את מקל הנדודים ולהיטלטל בין העמים.
למרות ההסתייגות האמורה לעיל, נראה כי בסופו של יום הצליחה החברה החרדית תחת הנהגתו של הרב שך לעמוד במשימת ההישרדות. היא הצליחה לא רק לשמר את הגטו שבנתה לה באופן וולונטרי, אלא אף להגיע למצב של פריחה חסרת תקדים במספר לומדי התורה בעם היהודי.
בתבונה מעוררת השתאות הצליחו הרב שך ומנהיגיה האחרים של היהדות החרדית לזהות את הסיטואציה ההיסטורית ולהוביל למצב הגובל באבסורד, על פיו דווקא מדינת ישראל הציונית והכל כך מגונה בעיניהם, היא המממנת והמתחזקת הגדולה של עולם התורה החרדי.


פרסום ראשון: ,
לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה הרב שך: האם באמת גדול הדור?
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פרשת השבוע
    צילום: מיכאל קרמר
    הרב שך. "הזיל דמעות"
    צילום: מיכאל קרמר
    צילום דודו בכר
    הלווית הרב
    צילום דודו בכר
    פרופורציה
    ynet ספיישל