מצוק הכורכר בחוף געש

ביום שבו נרצח ג'ון קנדי, נשיא ארצות הברית, שכבתי בחושך בין השיחים על גבעת כורכר מכוסה בחול והמתנתי בסבלנות לחניכים מהשומר הצעיר שנאלצו לבצע אש לילה הירואי, בערך 40 שנה לפני שקייטנות החיזבאללה נחשפו. המזימה היתה להסתער עליהם בהפתעה מתוך החשיכה, תך כדי השמעת צרחות מקפיאות דם וחבטות פראיות בפח זיתים. זה כמובן היה צריך לדמות התקלות עם האויב האכזרי ולסייע לתנועת הנוער להכשיר את חניכיה לקראת מפגשים עם כל הזדים הכי זידוניים שבעולם האכזר.
החול חדר לכל פינה בגופי, הפנס שלי לא פעל, הייתי צמא ומעוצבן שאורי, חברי, לא הגיע עם החניכים בזמן. בטרנזיסטור הקטן שמעתי את סיפור ההתנקשות בקנדי, ועל אף שצידדתי אז בהתלהבות בפידל קאסטרו ולא בקנדי, הצטערתי צער עמוק על הנשיא החביב ההוא. כל הנפלאות האלה התרחשו בקצה הגבוה של צוק כורכר בחוף געש, שהיה אז יעד מרוחק ושומם, מין ארץ הרפתקאות אמיתית לילדי המרכז.
מעבר לזה השתרעו ערבות נתניה, שהיו מוכרות לנו ונגישות עבורנו כמו מרחבי הים התיכון שתחמו אותנו ממערב, מעבר לקו האופק. עוד בטרם שהאיר השחר המבצע הסתיים בהצלחה, ואני את חוף געש לא ראיתי באור יום עד ימי שירותי הצבאי. כאן שנאתי אותו באופן מעשי, בעיקר בקטעים של הריצות חסרות השחר מחוף הים למעלה אל ראש הקיר הזקוף צוק הכורכר. כאילו יכולתי לרוץ שם היתה המפתח לנצחונו המזהיר של צה"ל בתקיפת שדות-התעופה במלחמת ששת הימים. כבר אז ידעתי שבכל העולם כולו, ובוודאי שבמזרח התיכון כולו, אין מצוקי כורכר בולטים על שפת הים אלא בישראל בלבד. אז נגד מי מאמנים אותי להסתער על צוקי כורכר לעזאזל? חשבתי לעצמי.
הכי הרגיז צוק החול. רק משתמו ימי החול האלה נתפניתי להכיר באמת את קטע החוף היפהפה והענוג הזה. ים שצבעו כשל טורקיז או של פלדה רוטטת, שהוא בן הלוויה לשמי החורף או אלה של הקיץ, נוהם על גבול הפס הלבן, זה שמשורטט בדייקנות של אמן לארכו של קו קצף רדוד, שקוף ואיטי מאוד, אשר זוחל מעט אל היבשה ומיד נסוג מבוייש אל הים ונעלם בו. יש והים זועם, נוהם, כאילו משנה נפחו ואז הוא דוחף את קו הקצף השקוף והרדוד מעם פניו, שולחו אל פס החול הלבן כדי לשקשק ולקרקש במיליוני קשוות צדפיו, כאילו מנסה להסתער אל המצוק הגדול. ואז, כמו חיה שהתברר לה כי אויבה גדול ממנה, נרתע הקצף, חדל מלנער את הצדפים ושוב חוזר נכלם לאחור ונעלם בים.
המצוק הוא הקיר. חומה כהה שתוחמת את גבול היבשה מעל פס החול, מול נהמת הים החובט בצדפים. עשוי הוא מירקם עדין - פסים ורצועות דקים ודקיקים של חול שנמסך בו מלח וקצת מלט לבנבן - כאילו ילד סבלן מאוד הטיף רצועות של חול רטוב, המתין שתתייבשנה כדי לחזור ולמרוח עליהן עוד רצועות ולייבשן. ושוב חזר הילד על יצירתו, וככל שחזר כך הלכה זו והתגבהה. ומשמאס בכל אלה, נטל כליו, חזר לביתו ובאו האבק והקוצים וכיסו על ערימת החול הקרוש.
אך כיוון שלא ילד עשה את קו המצוק העצום שמלווה את החוף מלוא מרחב העין הרואה לימין ולשמאל, לא רק אבק וקוצים עוטים את המצוק אלא פרחי נר הלילה וחבצלת החוף ולוטוס ועדעד, ולטאות רצות ביניהם, חלזונות מושכים את פסי הכסף הדביקים שלהם בין הגבעולים וציפורים קטנות נאבקות במקורים פעורים ובנוצות מתבדרות ברוחות העולות מן הים וחובטות במצוק.
צר הוא המצוק ורחבו ככלום. שדות השרון ושלוליותיו, שלהם מאבק נואש עם שליחי תרבות הבנייה, מתרפקים עליו, מגיעים עד לגדר ששמו הרשויות כדי להבדילו משדות המאבק, נעצרים ומותירים ממנו פסע עד לים.

איך מגיעים

בין שפיים ומכון וינגייט יש קטע חוף מצוקי ומגודר. חלקו, מול קיבוץ געש, הוא הקטע המתואר. דרך עפר כבושה היטב מלווה את צידה המזרחי (החיצוני) של הגדר. יש בה פתחי כניסה לאדם בלבד והתנועה בחוף געש מותרת אך ורק ברגל. עוד בסביבה: שמורת פולג היא שמורת טבע זערורית ליד קיבוץ יקום עם אלמנטים של ביצה וצומח ביצה, פרצה מלאכותית ברכס הכורכר ואפיק נחל. פארק השרון הוא אחת הריאות הירוקות האמיתיות של מרכז הארץ. ואפשר גם לקפוץ לחורבת סמרה, שרידי מבנה כורכר על גבעה, לא רחוק משפך נחל אלכסנדר.

טריוויה

לא רחוק מחוף געש ניצבת טירה מופלאה, ציורית, כאילו מי שעיצב אותה היה שותף פעיל באולפני וולט-דיסני. שנים היא נקראה בית ליטוינסקי. היה זה בית פרדסים נאה אך נטוש ומט ליפול, שכן בעליה ויורשיו לא ראו סיבה להשקיע ממונם במבנה חסר סיכוי בסוף העולם. בדור האחרון, משהתפתחה תרבות הקניונים, ההפרטה והנדל"ן, נבנו בסביבתה מוסדות מסחריים מפוארים, מחסנים, אולמות ומפעלי חרושת במקום הפרדסים. אלה נעקרו ונעלמו לעד מנוף השרון. בית ליטוינסקי הפך כצו היוזמה לאולם שמחות, והרווח הגדול של חובבי האסתטיקה הוא בשיפוצו ובכך שהוא בכלל עומד.