איך בכלל חוקרים ילד

לא רק כדי שלא לגרום נזק, אלא כדי לא לפגוע באמינות העדות של הילד. "החוקרים שלנו מלווים את הילד לכל אורך ההליך הפלילי", אומרת ד"ר דבורה הורוביץ, סגנית מנהלת שירות המבחן לנוער והאחראית על חקירת הילדים. "מלבד גביית העדות הם נמצאים גם במסדר הזיהוי, בבדיקה הרפואית ובביקור בזירת האירוע. בשנת 84' טיפל שירות המבחן לנוער במאה חקירות לשנה, ואילו בשנת 2001 מספר הנחקרים עומד על 7,500 ילדים".

אילו שאלות שואלים את הילד?

העיקרון הוא לשאול את השאלה הכי רחבה שאפשר לשאול. למשל: ספר לי מה קרה שם. בלי לפרט מה זה 'השם'.' ואז לשמוע ממנו את הכול מהתחלה ועד הסוף. לא אומרים מה היה, עד שהוא אומר. אם רוצים לדעת על האיש, לא מבקשים מהילד לתאר אותו ולא שואלים שאלות כמו: מה הגובה שלו. אלא: ספר לנו כל מה שידוע עליו. ואז מקבלים תשובות כמו: הוא הגנן של השכן, או השליח מהסופרמרקט. כשבשאלות כמו: תאר לי איך הוא נראה, בכלל לא היינו מגיעים לתשובות כאלה, אלא מקבלים תיאור סתום, ואז לך תחפש מחט בערימת שחת. אחרי שמקבלים מהילד סיפור מסגרת, מבקשים ממנו להרחיב בקטעים מסוימים.

מה עם שימוש בבובות ובציורים?

מאז 95' אנחנו לא משתמשים בשום כלי כזה, למרות שיש לנו סט של בובות אנטומיות. ההנחה היא שהן יכולות להכניס לילד רעיונות בראש. נעשה בבובות בכל זאת שימוש במקרים שהילד לא מתקשר בכלל, כמו למשל ילדים מפגרים. וגם אז צריך לשקול איזה משקל יש להתקשרות הזו. לא מזמן חקרנו ילדה בת שש שסבלה מפיגור, שהציגה התעללות קשה מאוד באמצעות בובה, בצורה שלא הטילה ספק שהיא אכן עברה את זה. אם כי גם אז הייתה בנוסף עדת ראייה.

איך מחליטים אם הילד כשיר להעיד בבית-המשפט או שמא עדות כזו תערער אותו עוד יותר?

במקרים רבים הילדים אינם מעידים, בעיקר כשמדובר בילדים מאוד צעירים או כשהאיש הפוגע נמצא בתוך המשפחה. בסמכותו של חוקר הנוער להחליט אם הילד יעיד בבית-משפט, ובמידה ולא, מעיד החוקר במקומו. עדות החוקר קבילה, למרות שמדובר בעדות שמיעה. במקרים כאלה החשוד נפגע לכאורה, כי בית-המשפט אינו יכול להתרשם מן הילד או לחקור אותו חקירה נגדית. ובכל זאת, החוק מצא לנכון לפגוע בזכויות הנאשם או החשוד ולהעדיף כאן את זכויות הקורבן.

כיצד מתועדת עדות הילד?

החל מספטמבר 2000 מתועדות חקירות הילדים במצלמת וידאו. קודם לכן הוקלטו החקירות באמצעות מכשירי הקלטה בלבד. הקלטת היא הדרך הקרובה ביותר להתרשמות ישירה, בעיקר כאשר הילד לא מעיד. הפרקליטות טענה בפנינו שעל-פי החוק לא חובה להודיע לילד שהוא מצולם, אבל אנחנו חושבים שכן חשוב לומר ולבקש ממנו אישור להקלטה. רוב הילדים לא מתנגדים לצילום, ואם כן, אז מוותרים עליו בחוסר ברירה.

האם יש סביבה מועדפת לביצוע החקירה?

אנחנו מעדיפים לעשות את כל הראיונות אצלנו במשרד, ואז תנאי ההקלטה הם אופטימליים. כאשר החשוד לביצוע הפגיעה בילד הוא הורה, הפגישה נעשית ללא תיאום אתו ומתקיימת במסגרת החינוכית בה שוהה הילד, כלומר בגן או בבית-הספר. יש מקרים בהם ההורים מתעקשים שזה יהיה אצלם. כשהילד פצוע או מאושפז זה נעשה בבית-החולים, ורק במקרים נדירים, כשהמשרדים סגורים, זה נעשה בתחנת המשטרה.

חדרי החקירות מעוצבים מתוך הנחות עבודה מסוימות?

החדר במכוון לא מעוצב כסביבה ביתית, אלא כחדר עם מינימום גירויים, כיוון שהילד צריך להתרכז בסיבה לשמה הוא הגיע. אנחנו משתדלים לא ליילד'' את הילד.
הכוונה היא להעלות אותו אלינו ולא שאנחנו נרד אליו. הוא צריך להבין את המשמעות של מה שהוא אומר ושהדברים עלולים לפגוע באנשים, ולכן מתייחסים אליו כאל אדם מבוגר. הוא יושב בכיסא כמו גדול, כשלפניו על השולחן מונחים מיקרופון ומצלמה קטנה. אני מודעת לכך שבנושא עיצוב החדר הדעות חלוקות. בביקור שערכתי בארצות-הברית ראיתי חדרים שעוצבו בצורה ילדותית, אנחנו חושבים שזה לא נכון.

האם יש הבדלים בין המינים ובין מגזרים שונים בדרך גביית העדות?

ההבדל הוא בין סוגי תרבויות. בתרבויות מסורתיות יותר יש קושי להשתמש במילים שמדברות על מין. זה קיים בקרב כל הדתות, וצריך לגלות שם יותר רגישות. אצל החרדים אנחנו משתדלים לערב סמכות רוחנית, כמו רב, שידבר עם המשפחה ויסביר לה כמה חשוב שהילד ידבר בפתיחות.