הלוחמים ישאו גם בנטל המס

מי ישלם את מחיר המלחמה? האוצר מתכנס לדיונים. ראש מהממשלה מנחית הוראות. הסיעות בכנסת בוחנות את כוחן. הכלכלנים מגבשים ניירות עמדה. בנק ישראל מערער. המהומה רבה. אבל תחושתי וניסיוני אומרים לי שכאשר ישקע האבק ותוכניות החירום יוצאו אל הפועל - יתברר שנטל מימון המלחמה מונח שוב על כתפיה של אותה שכבת האזרחים הנושאת כבר היום בעול קיומה, מימונה, קידומה, פיתוחה ושמירת ביטחונה של מדינת ישראל. זהו חוט השדרה השקוף של הארץ הזאת, אנשים שלא רואים אותם מוחים ומפגינים, שלא רואים את עצמם מקופחים ונפגעים, שלא באים בתביעות בלתי נגמרות כלפי הממשלה, העירייה, הממסד, האליטות.

הם עובדים, הם לוחמים, הם תורמים, הם משקיעים. יום-יום, שעה-שעה. האחרים, מי שמצליחים להשתמט מהשירות הצבאי, לא לשלם מסים כדין, לסחוט עוד ועוד תמיכות וקצבאות ולשאת בגאון את הדגל של "מגיע לי" – הם שוב ייצאו מ"תכנית החירום הכלכלית" ללא שריטה. כמעט ללא שריטה. האזרח שלוחם הוא האזרח שישלם. לפני חודשיים אישרה הכנסת תקציב ממשלה ל-2002 המצוץ מהאצבע. תקציב שהתבסס על תחזית הכנסות לא מציאותית, הנחות צמיחה מופרכות וחלקלקות פוליטית. לראש הממשלה ולשר האוצר שלו לא היה אז רצון להתמודד עם סיעות פוליטיות, כיתות חרדיות וקבוצות אינטרסים כוחניות. החקיקה הפופוליסטית נותרה בעינה ויציבות הקואליציה גברה בקלות על יציבות המשק.

המציאות טפחה על פניו של התקציב השקרי הזה מוקדם מכפי שחשבו אוצר. עוד לפני שטנק ראשון של צה"ל נכנס לעיר פלסטינית ראשונה במבצע "חומת מגן", התברר שלקופת המדינה יחסרו לפחות 6 מיליארד שקלים לכסות על הגירעון המתוכנן. עכשיו, כשהלחימה בעיצומה, המחסור כבר מגיע לעשרה מיליארד שקלים, לדעת הממעטים, ול- 15 מיליארד שקלים, לדעת הריאליסטים. וככל שיימשכו הפעולות הצבאיות שלנו והטרור של הפלסטינים, מצב המשק יחמיר ומצב התקציב ידרדר.

פונים אל הציבור שלא ימרוד

כאן המקום להזכיר, שליום סגריר צריך להתכונן ביום של שמש. אילו שמר האוצר על קופתו בשנה שעברה ולא הגדיל את הגירעון התקציבי ב-8 מיליארדי שקלים מעל הכתוב בחוק, היה לו מאיפה לממן את צורכי המלחמה בלי להכניס את היד כה עמוק לכיס האזרח. לו נסתיימה 2001 בגירעון של 2% מהתוצר, אף כלכלן לא היה חולק על הכפלת הגירעון ל- 4% מהתוצר ב- 2002. אבל את האפשרות הזו כבר ביזבז האוצר ארשתקד, כשהשלים עם גירעון בפועל של 4.5%; עוד הכפלה של גירעון השנה לא באה בחשבון בלי להוריד את המשק לגמרי מהפסים.

מה עושים עכשיו? מבחינה כלכלית, הדרך הנאותה ביותר לממן את הוצאות הביטחון הנוספות ואת המחסור הצפוי בהכנסות הממשלה ממסים היא קיצוץ בהוצאותיה. עוד לא המציאו פטנט כלכלי אחר. ואלו הם סעיפי הקיצוץ המתבקשים: ביטול כל החקיקה הפרטית המיותרת, ביטול של לפחות ארבעה משרדי ממשלה מיותרים, הקפאת התקנים והשכר בשירות הציבורי והפחתה של עוד 3% לרוחב ולעומק בכל סעיפי התקציב. וגם חיסול הטבות, סובסידיות ותמיכות שנוצרו רק בשל לחצים סקטוריאליים.

כך רצוי מהבחינה הכלכלית והחברתית. אבל מבחינה פוליטית , הדרך הנוחה ביותר לסתום את החור השחור בתקציב היא להעלות מסים. ציבור משלמי מס ההכנסה בישראל הוא הרי כנוע ושתקן מטיבו. הוא לא ימרוד. נכון שכבר היום מוטלים על הכנסות מעבודה בישראל מסים שאין להם אח ורע בעולם הנורמלי. נכון שמעמד הביניים בישראל כורע תחת מעמסת מיסוי לא צודק, לא הוגן ואף לא יעיל. כל זה נכון, ונקבע בדו"ח של ועדת בן-בסט לרפורמה במסים – אבל לא מטריד במיוחד את הממשלה. הממשלה דואגת בעיקר לשלמותה. לכן תעדיף להעמיס עליך, האזרח, עוד 5% מס הכנסה, עוד תשלומים עבור חינוך ובריאות, עוד אגרות והיטלים. היא יודעת שהיא יכולה לסמוך עליך, כי אתה פטריוט. והפטריוטים תמיד משלמים, במסים ובחיים.