שבוע הספר: קריאה קרועה

"שבוע הספר" – הריטואל השנתי שמעלה אדמומית קלה בלחייהם השדופות בדרך-כלל של המו"לים – בעיצומו. חשיבות הריטואל הזה לאנשי הספר היא בעיקר בכך שהוא מזכיר לעולם האדיש שהספר עדיין חי, נושם ומעוניין לבעוט.

לאוהבי הספר, שאני נמנה עליהם, קשה להסתגל לאמת מרה ופשוטה: הספר היום הוא לא יותר מעוד רכיב במדף התרבות-בידור, לצד רכיבים רבים אחרים, דומיננטיים ממנו בהרבה. לכן, כאשר במשך שבוע ימים התקשורת מתמקדת בענף המדוכדך ומגרגרת כמה מילים טובות, חש ענף הספרים כאילו הוזרק דם חדש לוורידיו.

וחוץ מזה, שבוע הספר מזרים מזומנים לקופתם המדולדלת של המו"לים והסופרים, וזה חשוב. כעשרה אחוזים מהספרים בארץ נמכרים בשבוע הספר; אצל מספר בתי-הוצאה, השבוע הבודד הזה אחראי לכ-20 אחוז ממחזורם השנתי! השבוע הזה חשוב גם כי עבור 80 אחוז מהמבקרים בדוכנים, זוהי הפעם היחידה שהם נחשפים לספרים וגם קונים. רק מעט הנותרים ישובו ויבקרו בחנויות הספרים בשאר ימות השנה.

אבל בחגיגה הזאת יש גם התפחה מלאכותית של אשליה גדולה. מדי שנה מייצר ענף המו"לות המסחרית כ-3,500 כותרים חדשים ומוכר כ-13 מיליון עותקים בסך הכל. לכאורה זהו נתון מרשים, אך המספרים האלה לא השתנו זה כעשר שנים. אם ניקח בחשבון את הגידול באוכלוסייה ואת העלייה בשיעור ההשכלה, מתברר שיש ירידה ניכרת ברכישת הספרים (ועוד לא דיברנו על הקריאה בהם).

המצב בעייתי במיוחד בתחום ספרי הילדים, מגזר שמצוי, למעשה, על-סף קריסה. המו"לים בישראל כבר לא מוציאים ספרים לגיל הנעורים משום שאיש לא קורא אותם; ספרים לגיל "ראשית קריאה" ולגיל הרך עדיין רואים אור, אם-כי בהיקף קטן לאין שיעור בהשוואה למקובל לפני 10 ו-15 שנה. ככל שהגיל עולה - יורד שיעור הקריאה, ובסך-הכל זהו שוק הולך ומתכלה. לענף הספרים יש כאן גם תחזית מדאיגה: ילדים שאינם קוראים יהפכו לבוגרים שאינם קוראים.

מיותר לציין כי לקריאת ספרים יש תרומה מכרעת להבניית ידע. ואכן, לירידה בשיעורי הקריאה יש כבר השלכות מוחשיות לגמרי. אנחנו הופכים לאומה עילגת, עם אוצר מילים עלוב להחריד. הראייה: במבחן המשוב הארצי האחרון לילדי כיתה ח`, התקבל ציון ממוצע של 51 בקריאת טקסט ספרותי. בלתי מספיק!

כיצד מתיישבים הדברים עם נתון שחוזר ומופיע כמעט בכל סקר, ולפיו 75 אחוז מהציבור קונים וקוראים לפחות ספר אחד בשנה? זו כמובן רק סטטיסטיקה של ממוצעים. רוב הציבור אינו קורא, אבל יש שכבה אחת דקה, שנושאת על כתפיה היקפי קריאה מדהימים, בוודאי מהגבוהים בעולם. בכלל, אם נתייחס לרגע לסטטיסטיקה, נראה שמלכתחילה, אוכלוסיית היעד התיאורטית לספר עברי היא כ-40 אחוז בלבד מהאוכלוסייה בישראל. הרוב פשוט אינו קורא בעברית: הסקטור הערבי (כ-20 אחוז), העולים החדשים (כ-15 אחוז) והחרדים (כ-8 אחוז) אמנם יודעים עברית, אך הם אינם נוהגים לקרוא בשפה זו. אליהם יש להוסיף את הציבור המבוגר (כ-20 אחוז), שעברית אינה שפת אימו ולכן הוא נוהג לקרוא בשפות זרות.

40 האחוז שנשארו הם קהל פוטנציאלי בלבד. גם בתוך קבוצה זו, רבים אינם נוהגים לקרוא מסיבות של השכלה ותרבות ולכן המספר האמיתי נמוך בהרבה. אם תרצו, אפשר לראות את תעשיית המו"לות הישראלית (המגלגלת בשנה מחזור של כ-2.5 מיליארד שקל) ככזו הניזונה מאוכלוסייה של עיר ממוצעת: ציבור קטן אך שקדן, הקונה ספרים, קורא ספרים ואוהב ספרים. על גבו השחוח של ציבור קטן זה מתקיימת תעשיית המו"לות כולה.

האם הציבור הקטן הזה יוכל לשמר את הגחלת המפוקפקת של "עם הספר" ולהנחילה לדורות הבאים? אני בספק. קריסתה של תרבות הקריאה מחייבת תשומת-לב ממלכתית. מישהו בדרג של שר חינוך (לפחות) צריך לחולל תהליך של טיפוח ושיקום הקריאה מכיתה א` והלאה. זה אפשרי לגמרי: יש שפע של הצלחות בתחום עידוד הקריאה באירופה, שמוכיחות כי הדבר מעשי. שיקום תרבות הקריאה בישראל, בעיקר בקרב הילדים ובני הנוער – היא, בעיני, משימה לאומית.

(הכותב, הנמנה על עורכי Ynet, שימש עד לא מזמן כעורך הראשי של הוצאת הספרים "כתר")