כובעים רבים לה, לירושלים: עיר של אבן ובליבה חומה, זירת דמים מסוכסכת, אבן שואבת לנביאים בגרוש ולמשוגעים אפוקליפטיים, הבירה המדינית של ישראל, ביתה-מבצרה של ביתר ירושלים, מוקד קנאות דתי, קריית מרפא משיבת נפש, ואפשר היה לסיים את רשימת התארים בתחתית העמוד הזה. כובע אחד, זה של ירושלים הרכה, האוהבת, הרומנטית - ארוג סיפורי אהבה המסתתרים במבנים שונים בעיר.
חצר סרגיי
מבנה דו-קומתי יפה (הלני המלכה 13), מוקף חצר רחבה עם גינה מטופחת, שני מגדלי אבן מעוגלים מזדקרים ממנו. כאן, בחצר סרגיי, התגוררו פעם צליינים מהעשירון העליון, בעלי ממון.
ב-1911 הגיע אורח נכבד לחצר, הולל ידוע, גיורגי רספוטין. הצאר ניקולאי השני העדיף להרחיק את הנזיר הכוחני לארבעה חודשי גלות למבנה האבן היפה בירושלים. לשונות רכלניות במיוחד סיפרו שרספוטין כנראה כבש את לבה של רעיית הצאר, אלכסנדרה. המאהב בעל הקישורים המאגיים והגינונים הרומנטיים נאלץ לצנן את תאוותו באתרי הצליינות בעיר ולפזול לעבר בנות ירושלים החסודות. לנו נותר רק לדמיין.
רחוב החבצלת
את סיפור האהבה של לאה ואיתמר בן-אב"י הנציחו כבר בשיר. מקום התרחשות - בית הקשתות ברחוב החבצלת. משפחת אבו שדיד, משפחה מכובדת, עשירה וידועה בירושלים, גידלה את בתה לאה לחינוך טוב. איתמר בן-אב"י, שגר לא רחוק ממנה, היה נער עם עיניים יוקדות ולב מלא אהבה.
אביו, אליעזר בן-יהודה, היה עורך עיתון, לאו דווקא מעשירי העיר. המעמדות השונים לא הפריעו לנער לחזר במרץ אחרי לאה היפה.
אלא שאיתמר חסר הפרוטה נדחה על-ידי אמה של לאה. הוא לא התייאש, ומעל דפי העיתון של אביו הופיעו שירים יוקדים באש האהבה. אמה של לאה החליטה לשלוח אותה לחו"ל כדי לסיים את לימודי התיכון, ובעיקר כדי להתרחק מהמחזר הנלהב. לבו האוהב של איתמר נשבר ובדם ליבו כתב את השיר על האקדח, ריח המוות וחייו שיסתיימו עם נסיעת אהובתו.
אנשי ירושלים חמלו על איתמר ופנו לאמה של לאה, לדבר על ליבה. הם גם שיחרו למוצא פיה של לאה עצמה, שענתה: לא אמרה את פי אמי אך לא אינשא לאדם אחר.
כאן, מול בית-הקשתות, התייצב איתמר הצעיר ליד חלונה של לאה ומכאן גם יצאה החתונה. הבניין, ששופץ ושוחזר בינתיים, משמש כאכסניה למכללת הדסה.
סימטת אתיופיה
את בית מספר 3 בסימטת אתיופיה שכר ב-1914 ד"ר פייגנבאום. כבודו של הרופא הנכבד במקומו, אך עיקר ענייננו הוא דווקא בתו יפת העין חמדה. המשורר יעקב אורלנד כתב עליה: "חמדה, אי אי חמדה, עם עורה צח כחלב/ ושערה כנף-עורב ופיה האדום השחלב/ ומצחה המולך ועיניה אלוהים שבשמיים! איך הפך אביה להיות רופא עיניים?/ מוטב אילו היה רופא לבבות". היום זהו בית פרטי מוקף גדר גבוהה.
באלכסון ממול ניצבת הכנסיה האתיופית (החבשית), באמצעותה חוזרים במנהרת הזמן לתקופת שלמה המלך ומלכת שבא. פרי אהבתם נושא את שם הכנסיה והמנזר, 'כדנא מהרת' (ברית הרחמים). חוצים שוב את הכביש ואנחנו לפני ביתו של אליעזר בן-יהודה. מכאן שלח בנו איתמר את מכתבי האהבה הרושפים ללאה אהובתו בזמן שאביו הפיח חיים בשפה העברית. אמו של איתמר, חמדה, לימדה מעל דפי העיתון את נשות הארץ פרק ב'אופנת העולם'.
רחוב הנביאים
את הבית במספר 64 בנה הצייר וויליאם הולמן האנט, שגר כאן עם רעייתו. את הבית ירשה דווקא נזירה רוסיה שסעדה את הצייר בימי חוליו. אחריהם נכנסה לדור כאן ד"ר הלנה כגן, רופאת הילדים הנערצת. היא ובן-זוגה, נגן הכינור, ניהלו בגינתם חיי תרבות ומוסיקה עשירים.
בחדרון קטן בחצר הארוכה גרה לתקופה קצרה המשוררת רחל, שלא אהבה את ירושלים אבל היתה תלויה באוויר היבש שהיה נחוץ לבריאותה. מחלונה נשקף עץ אגס ואנחנו זכינו לשיר 'עץ האגס'. לשונות רכיל מספרות שהיא באה לכאן בעקבות האהבה: "יד אביב בקשר הזה... אדם מקיץ משינה/ ורואה: מול חלונו/ עץ אגס מלבלב ..."
ועכשיו לבית-החולים 'ביקור חולים', שהוקם בתחילה בין חומות העיר העתיקה ואחר-כך הועבר לרחוב הנביאים (פינת שטראוס). סוחר עתיקות בשם מוזס וויליאם שפירא בנה לו בית מידות ברחוב הרב קוק. לימים הוא אושפז ב'ביקור חולים', כשאחות רחמניה סועדת אותו. בספרה של שולמית לפיד "כחרס הנשבר" מוזכרים השניים, וגם טיב יחסיהם, במרומז.
בתו של אותו שפירא, הסופרת מרים הרי, כתבה ספר על תקופה ילדותה, בת ירושלים הקטנה. לאחר שנים רכשו את הבית ברחוב הרב קוק רופא העיניים ד"ר אברהם טיכו ורעייתו הציירת אנה. כיום המקום מוקדש ל'מוזיאון אנה טיכו'. בקומת הקרקע בית-קפה משולב במסעדה טובה ונעימה. כדאי לסיים כאן את הסיור.
ספרים מומלצים
ספרים כדי להיכנס לאווירה: 'רחוב הנביאים' מאת דוד קרויאנקר (הוצאת יד בן צבי); 'ירושלים וכל נתיבותיה', עורך איל מירון (הוצאת יד בן צבי); 'כחרס הנשבר' מאת שולמית לפיד (הוצאת כתר); 'בת ירושלים הקטנה' מאת מרים הרי.
