המוזיאון הכי יפה בארץ

ראו אלבום תמונות מהתערוכה של ליאוניד בלקלב, "פני האור", בטור מימין

במרחק 90 דקות נסיעה מביצת האמנות התל-אביבית, בינות פיקוסים אפלים וחבצלות מים ניצב המשכן לאמנות. הבניין, שנחנך ב-1948, נחשב לאבן דרך אדריכלית. התכנון הגאוני של האדריכל שמואל ביקלס מנצל את אור השמש כמקור התאורה היחיד לאולמות התצוגה. גם כיום עולים אליו לרגל אדריכלים מכל העולם.
עיצוב הבניין משלב מוטיבים קלאסיים עם החומרים הכי פשוטים והכי ישראליים: טיח לבן, מרצפות סומסום, פרופיל בלגי. לא תראו פה שיש וגרניט, וגם לא התפרעות של משטחי טיטניום כמו בגוגנהיים בבילבאו. קירות-תמך וטרסות של אבן בזלת מקומית מקיפים את הבניין ומחברים אותו לנוף המקומי של גבעת קומי, של שמש חזקה ואדמת בזלת כהה. האור החזק של השמש שבחוץ הוא כמעט בלתי נסבל, מאיר את פנים המוזיאון דרך פתחים נסתרים בתקרה, ומעניק תאורה אופטימלית לחללי התצוגה ברוב שעות היום.
כמו אחוזה של אצילים שירדו מנכסיהם, שיטוט במוזיאון מעלה מעצמו הרהור נוגה על ההבטחה התרבותית שהיתה פעם בציונות, ושהיום נראית כל כך רחוקה ובלתי מושגת. עבודות של אמנים נשכחים מהעלייה השניה מוצגות ליד יצירות של אמנים מוכרים, ולוח הנצחה מספר על אהרון ציזלינג, שהיה פעם מנהל המוזיאון וגם שר בממשלה הראשונה ומחותמי מגילת העצמאות.
בשנים האחרונות המבנה הורחב בתבונה ועדינות, בין השאר על ידי האדריכלית עדה כרמי-מלמד, שהצליחה לשלב את התוספות החדשות במבנה הקיים בלי להאפיל על העיצוב המקורי. תחת ידיה של המנהלת והאוצרת גליה בר אור, עבר המקום מהפך של ממש, ולמרות הריחוק היחסי מהמרכז הוא מצליח לעקוב וגם ליזום התרחשויות בתחום האמנות. ועדיין, כשאין פתיחה או אירוע מיוחד המקום שומם ממבקרים.
בנוסף על תצוגת הקבע, שכוללת את מיטב האמנות הישראלית במאה ה-20, מנחום גוטמן ועד אורי רייזמן, אוסף היודאיקה המרשים וגן הפסלים האינטימי, מוצגות כרגע מספר תערוכות מתחלפות ומצוינות.

ליאוניד בלקלב, "פני האור"

תערוכה רחבת היקף לאמן צעיר ומבטיח, שזכה באחרונה בפרס דיסקונט היוקרתי לשנת 2002, ומציג ציורי שמן ורישומים. האמן, שעלה ממולדביה ב-1989 מתגורר כיום בירושלים. בתערוכה מוצגות עבודות על בד, נייר ולוחות עץ גסים. כמו אמנים אחרים שלמדו בברית המועצות (במקרה שלו באקדמיה בקייב), הוא מראה יכולת טכנית מצוינת. יחד עם זאת ציוריו לא היו "שמחים" מספיק לטעמו של הממסד, מה שעיכב את התפתחותו תחת השלטון הקומוניסטי. כיום הוא חי ופועל בירושלים, בדומה לישראל הרשברג, שדיקנאות הברושים שלו מוצגים כיום במוזיאון תל אביב. בניגוד להרשברג, ציוריו של בלקלב לא שואפים לשלמות טכנית, ויש בהם רישול מכוון שמשרה אווירה חלומית, והם רוויים בחום ורגש אנושי. התערוכה נסגרת ב-19 במאי. בעוד כמה שנים, כשכולם יכירו אותו, תוכלו להגיד שראיתם את התערוכה שלו מזמן, במשכן.

קן גולדמן, "מבפנים"

באגף היודאיקה, בין החנוכיות ומגזרות הנייר של תצוגת הקבע מוצגות עבודותיו החכמות ומלאות ההומור של גולדמן, שלמד אמנות בניו-יורק ומתגורר מזה 17 שנה בקיבוץ הדתי שלוחות, למרגלות הגלבוע. למשל, שש כיכרות לחם וחלת שבת אחת, כולן מפוסלות משיש לבן. עבודה אחרת מורכבת מלוח אבן שבתוכו שקועה בריכת מים בצורת מגן דוד - מעין קבר קדוש, עם וו גרירה וגלגלים. גירסת האמן לאתרוג משומר: "עץ-ריח" מנירוסטה משובץ במסמרי ציפורן. העבודות הן לא תשמישי קדושה וגם לא אנטי דתיות, אלא ביטוי לפרשנות אישית של האמן ליהדות, לישראליות ולסיפורי השואה ששמע מזקני הקיבוץ.

תערוכה קבוצתית: "איפה הילדים"

תערוכה שהוצגה לפני מספר חודשים בגלריה גבעון בתל אביב ועכשיו מוצגת בעין חרוד. אמירה פוליטית ואמנותית של מיטב האמנים הישראלים על המלחמה הנוכחית והמחיר שהיא גובה מהילדים שלנו, ובעיקר מילדי הפלסטינים. לא גרניקה, אמנם, אבל בכל זאת חשוב לראות.
אם כבר הגעתם לעין חרוד שווה לקפוץ גם לבית שטורמן הסמוך, לראות את העגל המיתולוגי בעל שני הראשים (מאיר שלו לא המציא אותו, מסתבר), ולסיים בקפה ועוגה ב"קפה קטן", ביציאה מהקיבוץ.

משכן לאמנות, עין חרוד. שעות פתיחה: א'-ה': 09:00-16:30, ו' וערבי חג: 09:00-13:30, שבת וחג: 10:00-16:30. טל': 6486038-04.