פיסטוקים סגורים

גם אחרי שכבר יש לך סיפור, אתה צריך למצוא את הטון המתאים לו. הנה שתי טיוטות (מתוך שבע) של סיפור שלא ממש הצלחתי למצוא לו את השפה והעולם המתאימים לו.

פיסטוקים סגורים (2)

אפשר לקרוא לזה מצב-רוח. אבל יותר משזה היה מצב-רוח, זאת היתה מין נקודה כזאת בחיים. נקודה שבה אתה מגלה שכל הדברים שרצית – אז או שכבר השגת אותם מזמן, או שכבר השלמת עם זה שאף-פעם לא תשיג. ואיזה דבר יכול להיות יותר מתאים בנקודה כזאת מלראות קצת טלוויזיה? וגם שם, כשכבש מצא את עצמו נעצר על אחד הערוצים יותר מדקה, זה היה יותר מעייפות מאשר מאיזה עניין אמיתי. בדרך לפיצוציה הוא הוריד איתו גם את השקית של הזבל. מחר היה אמור לבוא הכושי שמנקה אצלו, ובגלל שהבית היה מטונף והכיור מלא בכלים, כבש רצה להראות באיזו מחווה סמלית שהוא באמת מעריך את כל מה שהכושי הנחמד הזה עושה בשביל פחות ממאה שקל.
בדרך לפיצוציה המסורתית שלו הוא ראה אחת חדשה והחליט לבגוד, כי התעצל ללכת את העוד מאתיים מטר. המוכר שם נראה בערך בן ארבעים, עם קוקו אפור וצמיד רפואי כזה, שאמור לעזור נגד רימטיזם. כבש קנה ממנו סיגריות, מים מינרלים ומאתיים גרם פיסטוקים. המוכר זרק את שקית הנייר על המשקל בהנחתת גב יד של מטקאי מדופלם. "ראית?" אמר לכבש, "מאתיים בול. אני, מבחינתי, לא צריך משקל בכלל, נשבע לך, אני שם את זה כאן רק בשביל הקליינט".
בבית ראה בערוץ הספורט מין תחרות של ענקים שמנסים לגרור מכוניות עם רתמה כזאת שהם נושכים בשיניים. אחד מהם היה דומה מאוד למישהו שלמד איתו בתיכון האזורי, לפני שההורים שלו עברו מהמושב, וכבש חיכה כל הזמן שתופיע הכיתובית עם השם שלו, אבל ההוא לא הצליח להזיז את המכונית אפילו סנטימטר, ובתוכנית הראו רק את השמות של האלה שעלו לגמר. לזה שהכיר מהמושב קראו יעיש כחילה, וכבש זכר שפעם מישהו אמר לו שבאמת נסע למיאמי או משהו, ככה שיכול להיות שזה באמת היה הוא. יעיש גם היה זה שהמציא לו את השם הזה, "כבש", פחות בגלל שהיה דומה לכבש ויותר בשביל שיוכל לאיים שיעשה ממנו שווארמה.
שידורי ערוץ הספורט נגמרו, וגם הפיסטוקים כמעט. נשארו רק הסגורים. הרבה סגורים היו במאתיים גרם האלה, וכבש הצטער שקנה אצל הקוקו, שהיד שלו היתה אולי מכוילת, אבל החזיק חרא סחורה. הוא ראה עכשיו קליפים בלוּפּ של הערוץ המקומי וריסק את הסגורים עם השיניים אחד אחרי השני. את הפיסטוקים המרוסקים היה קשה לאכול, כי הקליפות השבורות התערבבו עם החתיכות הירוקות של הפיסטוק, אבל כבש המשיך, כאילו מתוך עקרון. בסוף נשאר רק פיסטוק אחד סגור במיוחד. פיסטוק שכבר נתקל בו איזה פעם בדרך, והחזיר חזרה לשקית אחרי שהתייאש. הוא הסתכל על הפיסטוק, והפיסטוק הסתכל עליו. בסוף כמעט זרק אותו לפח, אבל אז נזכר ביעיש כחילה והחליט להתעקש. זה עלה לו בסתימה. וגם הטעם החמוץ הזה של אבק ודם בפה רק עשה אותו יותר עצבני. הוא שם את הפיסטוק מתחת לרגל של השולחן והוריד אותו עליו בכל הכוח. הפיסטוק עף לפינת החדר, קצת המום, אבל עדיין סגור.
"אני מאנייק," אמר לעצמו כבש בזמן שחיטט בארגז הכלים, "אני מנ-מאנייק אם אני מוותר". השן ממש כאבה עכשיו, וכשהידק את הפלייר סביב הפיסטוק ולחץ, הרגיש כאילו הוא מחפש נקמה, לא רק על הסתימה, על הכל. הפיסטוק התעקש אבל גם כבש, ואחרי כמה דקות הפיסטוק נכנע. הוא אמנם לא התרסק לגמרי, אבל נסדק מספיק בשביל שאפשר יהיה לשבור ממנו רבע, ולגלות שבתוך הקליפה לא היה בכלל פיסטוק, אלא בחורה קטנה ישנה. כבש בהה בבחורה הקטנה שנמה בתוך הפיסטוק. היא היתה ערומה לגמרי, מכוסה רק בשיער שטני ארוך, וחייכה – לעצמה, או למי שפגשה בחלום. היא היתה כל-כך חמודה, שאי-אפשר היה לכעוס עליה, ועכשיו כשכבר לא נשאר אפילו הפיסטוק, כבש הרגיש שכל העצבים האלה שלו חייבים לצאת על מישהו, ומהר.
הוא החזיר אותה לשקית בזהירות וירד לפיצוציה. הקוקו ישב שם כמו מלך, שמע מוזיקת טראנס ועישן קאמל-לייט. "מאתיים גרם?" אמר כבש, בזעם אבל גם בשקט, בשביל לא להעיר את הבחורה בפיסטוק, "מאתיים גרם, הא? אבל מאתיים גרם מה, יא זבל?" והצביע על הבחורה שנאנחה עכשיו מתוך חלום, "לא יודע מה זה, אבל פיסטוק זה לא". פתאום הקוקו כבר לא נראה כל-כך בוטח. הוא ביקש מכבש סליחה, ומיהר לפצות אותו בשקית חדשה של מאתיים גרם, ובפאקט סיגריות. וכבש כבר עמד לחזור משם הביתה מנצח, כשהקוקו סירב להחזיר לו את הבחורה בפיסטוק. "הכי טוב שאני אשאיר אותה כאן", אמר הקוקו והניח אותה על המדף לידו, "אתה יודע, בשביל לברר את כל העניין הזה, שזה לא יקרה עוד פעם." וכשכבש התחיל להתעקש, ואפילו הציע לוותר על הפאקט, התקשח גם הקוקו. "תשכח מזה," הוא סינן, "כמו שאמרת – שילמת על פיסטוק וזה לא פיסטוק." וכשראה שכבש לא עושה סימנים של ללכת משם, זרק לעברו גם קופסה של ביסקוויטים בטעם לימון וסינן, "סלאמאת."
לרגע חשב כבש לבקש מהקוקו איזה משהו – חלב עמיד, או כל מוצר אחר שהיה מספיק רחוק על המדף – ואז לנסות לחטוף את הבחורה בפיסטוק ולברוח. אבל הרגע הזה עבר, וכבש סינן לעבר הקוקו קללה והלך משם.
מאז לא קנה שם יותר. אפילו לא כשבפיצוציה השנייה נגמר החלב העמיד בדיוק כשהיה מת לקפה. לפעמים, כשהיה עובר ליד, היה זורק פנימה מבט, ורואה את הקוקו והבחורה הערומה שמצא בפיסטוק רוקדים טראנס ביחד, או איך היא מפילה לו מוצר שלא הצליח להגיע אליו מאיזה מדף גבוה. פעם ראה אותה הולכת לו על הצוואר, בתור מין מסז', והתמונה הזאת נשארה לו תקועה בראש. הוא אפילו סיפר עליה לכושי הזה שהיה מנקה אצלו, לא רק עליה, על עוד הרבה דברים, ואפילו הראה לכושי תמונות של הבית שהיה להם במושב, שהיו לו שתי קומות ובריכת שחיה. "Once this was home," אמר לכושי, "You believe?", והכושי, שקראו לו רוז'ה, האמין, ואפילו שלף מתיק הפלסטיק שלו גם תמונה, של ארמון ענק על פסגה של הר. "Also once home," חייך רוז'ה, "But then revolution," וחזר לשטוף את הכלים בכיור.

פיסטוקים סגורים (6)

בעיתון היתה תמונה גדולה של מישהו שנראה בול כמוהו. האיש בתמונה – שממש הזכיר אותו, בפנים לפחות – היה לבוש רק בבגד-ים וחייך למצלמה. הוא נראה שמח. ולפי העיתון, האיש השמח הזה בתמונה כבר לא היה דומה לאף-אחד – הוא מת, בדי הרבה ייסורים. נדקר בקטטה. ואמנון, שבדיוק גמר לרדת על המאה גרם פיסטוקים שקנה קודם עם העיתון והסיגריות, מצא את עצמו עם הפיסטוק האחרון ביד, שאיך לא, היה סגור.
אין כמו פיסטוק סגור בשביל לברר מה המצב-רוח שלך. אם אתה בדיוק ביום טוב, אתה פשוט מדלג עליו, שם אותו במאפרה וחוזר לחיים שלך. אבל אם אתה ביום חרא – אתה לא מוותר. אתה תנסה בשיניים, תדפוק אותו בתחתית של הבקבוק בירה, עם הרגל של השולחן, עם פלייר, מה לא, עד שהחרא הקטן יישבר. ובסוף, כשהוא נפתח, אתה מכרסם אותו כמו איזה חולדה, ומרגיש טיפש – טיפש אבל מנצח. רק שהפיסטוק הזה, גם אחרי שנפתח, לא היו בו מה לאכול. רק בחורה קטנה וערומה, ששכבה בעיניים עצומות בתוך הקליפה שלו, מכוסה בשיער שלה, מזיזה רק את השפתיים הפיצפונות שלה, כאילו היא מדברת עם מישהו בחלום. וכל הכעס הזה, שאמנון תכנן להוציא בגריסה של הפיסטוק, נשאר בתוכו.
פעם הוא דווקא גר עם שותף. ג'ינג'י אחד דוחה, עתודאי. אמנון היה רב איתו כל הזמן. אבל לעתודאי נמאס בסוף והוא חזר למעונות. ולאמנון שוב פעם לא נשאר עם מי לריב. הוא יכול היה גם לנסות לריב עם הבחורה בפיסטוק, אבל היא נראתה כל-כך חמודה, מדברת לעצמה בתוך החלום, שלא היה לו לב להעיר אותה. אז הוא לבש כפכפים וירד לריב עם האיש בפיצוציה.
האיש בפיצוציה היה פעם מאוד מפורסם, באמת. כדורגלן בנבחרת. פעם הוא אפילו שם שלושה גולים במשחק אחד, מול מכבי יפו, והוריד אותם ליגה. במשחק הוא דווקא שמח, אבל אחרי זה, בבית, קצת הצטער. כי פייר, מה יש לו בעצם נגד מכבי יפו, דווקא קבוצה סימפטית, אף-אחד שם לא עשה לו משהו רע. אחרי זה הוא נפצע בברך, וניסו לעשות לו ניתוח חדשני, משהו עם לייזר, אבל זה לא ממש עבד. אז הוא פרש, ופתח פיצוציה. לפעמים, אנשים שהיו באים לקנות דברים היו מזהים אותו. היו אומרים לו, "מה עניינים, יא נמר," שזה היה הכינוי שלו כשעוד שיחק, בגלל שהיה עט על הכדורים כמו חיה. והרגעים האלה, כשהיו מזהים, היו לפעמים מאוד נחמדים, אבל לפעמים גם קצת מהתחת, כשאנשים שלא ידעו איך לאכול את זה שעכשיו הוא כבר לא בטלוויזיה אלא סתם בפיצוציה ליד הבית שלהם היו מרחמים עליו וכאלה, בלי מלים, במבטים. ולא ניסו לחשוב אפילו לרגע, שיכול להיות שבשבילו לשבת בזולה שלו בפיצוציה, לשמוע טראנס ולמכור לאנשים מרלבורו זה לא פחות כיף מלהיצמד לאיזה שעיר אחד מקריח, שמזיע עליך בליטרים לפני בעיטת קרן, או לצעוק על איזה קוון אידיוט שלא היה בנבדל.
כשאמנון הגיע, נמר בדיוק קרא בעיתון על הצעיר שנדקר אתמול. הרצח הזה די זיעזע אותו. גם פעם היו רבים על שטויות, אבל מכות, לא דוקרים. אמנון הראה לנמר את הבחורה שישנה לו בקליפה של הפיסטוק, והתחיל לצרוח. הוא כעס, לא על זה, על הרבה דברים, אבל הכל יצא לו על זה. "אני משלם לך כסף טוב על פיסטוקים," הוא אמר, "ובמקום זה מה אתה מביא לי?" הנמר לא ענה, רק הסתכל בבחורה החמודה שישנה בקליפה של הפיסטוק. היא באמת היתה חמודה, גם יפה אבל גם קצת כמו תינוקת. האמת היא שרוב הזמן היה נחמד לו כאן בפיצוציה, אבל לפעמים הרגיש קצת בודד. והבחורה הזאת בפיסטוק, אם רק היה בא לה, היתה יכולה לארח לו חברה, ואפילו לעזור לו קצת בעסק, לא בדברים קשים, בקטנות. להפיל לו קופסאות סיגריות ממדפים שלא היה מצליח להגיע אליהם, דברים כאלה, בשביל שתרגיש מועילה.
"עזוב," הוא אמר לאמנון ושם את הבחורה בקליפה של הפיסטוק על המשקל, "חבל על העצבים שלך. כמה היא כבר שוקלת, שבע גרם? אני אביא לך במקומה שקית חדשה של מאה ונסגור עניין." נמר כבר התחיל למלא את השקית, ואמנון, שאף-פעם לא באמת חשב שהפיסטוקים זה העניין, ראה מין רעד כזה שעובר בגוף של הבחורה שישנה בפיסטוק, מתוך חלום או שבגלל הקור. זה היה קצת טיפשי לסחוב אותה לכאן באמצע הלילה. "עזוב," אמר, "לא צריך, סתם התחממתי על כלום, זה לא אשמתך אפילו," ובא להרים את הבחורה בחזרה מהמשקל וללכת משם. אבל הנמר תפס אותו ביד. "תשמע," הוא אמר, "אתה לא יכול לקחת אותה, היא לא שלך. אתה בעצמך אמרת, שילמת על פיסטוק, והיא לא פיסטוק. אז הנה, הנה שקית חדשה. קח אותה, עם התנצלות ממני, ותשאיר את הגברת כאן." אמנון ניסה להגיד עוד משהו, אבל קלט שהמצב עדין, ושגם לנמר יש בעצם טיעון. ואז, בזמן שהוא עמד שם מבולבל, השמיעה הבחורה בפיסטוק עוד מילמול קטן וחמוד כזה, בשפה שלא יכול היה להבין, חייכה לעצמה חיוך מקסים והתגלגלה על הצד. "אז תביא גם סיגריות," אמר אמנון. "מה זאת אומרת?" התבלבל הנמר. "תשים גם קנט קצר עם הפיסטוקים," התקשח אמנון, "אחרת אני לא משאיר אותה." התוכנית היתה שכשהנמר יסתובב למדף להביא את הסיגריות, אמנון יחטוף את הקליפה עם הבחורה מהמשקל ויברח. אבל בסוף אמנון, שלא היה בדיוק אצן אולימפי, השתפן. דווקא חבל, כי אם היה רץ, הנמר בחיים לא היה משיג אותו, בטח לא עם הברך הדפוקה שלו.
לפיצוציה הוא כבר לא בא יותר. רק לפעמים, בלילה, כשנגמרו לו הסיגריות. וכשהיה מגיע, לרוב זאת היתה היא שהיתה מפילה לנמר את הקנט הקצר מהמדף. הם נראו מאושרים יחד. אמנון לא בדיוק הבין את השפה שבה הנמר היה קורא לה, אבל מה שזה לא יהיה, זה הצחיק אותה בטירוף.

"אניהו" מאת אתגר קרת יוצא בימים אלה בהוצאת "זמורה ביתן"