יחמורים בין העצים

יום אחד קמו חובבי הטבע במולדתנו ומנו בפלצות את שרידי החיות שנותרו כאן. במניינם לא חסרו חלילה שרצים וזוחלים, נחשים ועכבישים, דרורי בית, חולדות וכיוב, אלא שכמעט כלתה מן הארץ רגל הצבי, היעל בקושי ניתר במצוקי מדבר יהודה, השפן כמעט ונעלם ויללת התנים נדמה, שלא לדבר על יענים, אריות, דובים, תנינים וברדלסים שלא נותר מהם לא שריד אף גם לא פליט.
נבהלו, עמדו וחוקקו חוקים שתכליתם להגן על שארית הפליטה מן הקליעים ומן הברד, מן הרעלים ומן המלכודות. ולא זו בלבד, אלא שאף הגדילו ופישפשו בספרי החוכמה העתיקים, שמה נזכרים בשמותיהם בעלי חיים כמו זמר ודישון, קאה וראה, יחמור וברדלס. לא שידעו תמיד מי הם, שכן מהו בדיוק הזמר ומיהי הקאה, אבל החליטו להחזירם לארצנו דלילת האוכלוסין ויהי מה, כהצל הרועה מן ארי שתי כרעיים ובדל אוזן, להיות שארית לפליטה ואוד מוצל מאש.
טרחו הרבה בממונות ובעסקים גדולים והביאו בהיחבא ובסודי סודות קבוצות של חיות נכחדות כאלה: חבורה של חמורי-בר ממדבריות אסיה, עיזים וכבשים מהרי פרס, בהמות חסרות זהות מאפריקה, חיות מאוספים פרטיים של שועים ערבים נידחים, וזוללי עשב מגני חיות. הקימו לכבודם את החי-בר הנודע בערבה ואת החי-בר הפחות נודע בכרמל. מהראשון עשו גן חיות ענק לציבור ומהשני לא, מה גם שהוא נשרף לפני כמה שנים ורוב החיות שבו הפכו לאומצות מפוחמות. משנקפו שנות השיקום התברר שבמעבה החורש הנאה של החי-בר בכרמל הצליחו להקים לתחיה את אחד מיצורי החמד הנאים והיפים בתבל, שהוא היחמור.
בדמדומי זכרונות ילדותי חולפת תמונתו של 'במבי', האייל יפה העיניים ותמים הדרך, יציר רוחו של פליקס וגיבור ילדותם של מיליוני אירופים מחונכים ומנומסים. בטרם שבגר במבי והיה למלך היער האירופי, היה אביו, ענק הקרניים המסועפות, המלך הבלתי מעורער של אותו יער, אם כי לתדהמתי כילד, בילה מעט מאוד מזמנו עם במבי והותירו חשוף לסכנות מחרידות בחברת אימו המבוהלת תמיד.
מכל מקום, בתמונותיהם של איילי ילדותי אני זוכר בבירור קרניים מפוארות ומסועפות עטויות בפלומה רכה ועדינה, אשר נושרות מדי חורף כדי לצמח מחדש עם בוא האביב. ועוד אני זוכר בבירור את גופיהם האדמוניים והנאים של במבי ואביו נטול השם, ואת הבהרות הלבנות שניקדו את פרוותם - הסוואה משובחת עבור חיות נטרפות ונמלטות. משבגרתי והכרתי את החי-בר של הכרמל, שמחתי אפוא על שבין גדרותיו נקבצו ובאו מולי, בסקרנות ובחן נפלא, עשרות יצורים דמויי במבי ואביו, אף דמויי פלינה הרכה - אהובתו היתומה - ואמו נוגת העיניים וזעירת הקרניים.
אז נכון, האיילים ה'במבואידים' באירופה הם איילים נקודים, ואלה שלנו הם יחמורים, ששמם נגזר מצבע יין החמר האדמוני של פרוותם, אבל ממש כמו בבדיחה על הפולניה - אלה שלנו בטח מוצלחים יותר, ואפילו שהם לבנטינים רואים עליהם מיד שגדלו בבית טוב ויש להם הליכות נאות לפחות כשל קרוביהם האירופים.
האיילים, לא זו בלבד שהם גדלים מהר, וממתק העופריות עוברים להדר המקרין והמסועף של הבגרות, אלא אף זכו במשכן בטח בסבכיו המוגנים של חורש החי-בר בכרמל. שם לא נשקפה להם סכנה משן לטושה של זאב נודד, לא מקלעי הברזל המרושעים של הצייד, לא מציפורנו השלוחה של נמר זועם ולא מקללתה הרעה של מכשפת האופל האירופי. פרו לפיכך ורבו ועצמו מאוד, וצר המקום להכילם, ועל כן נטלו מן הקייטנה הזו כמה עשרות, העבירום בדחילו ואף ברחימו אל חורש החורשים של ארצנו, הוא חורש הגליל העליון העוטר את צוקיו הנאדרים של נחל כזיב, ונתנו להם שם דרור.
חיש קל נעלמו אלה בתוך הסבך והפכו לחלק ממרקם החיים המופלא של חורשי הגליל העליון והמערבי. אנו, אוהבי חיות ומאוהבים ביחמורים, נותרנו חשופים בשבילים, מתפללים לשלומם, לבריאותם וגם קצת לזה שנצליח לראותם. תהיה זו אז ההזדמנות לחדש את צווחות ההתרגשות שליוו בנעורינו גילוי של שועל או תן או שפן-סלעים, שהיום לבנו גס בהם לכאורה מחמת המוניהם המשוטטים להנאתם במשעולים.
וכך, ההולך היום בשבילי נחל כזיב, יכול אומנם להסתפק ברחצה מענגת בבריכותיו הירקרקות, בצלילה הרפתקנית אל עומק נקרתו של עין טמיר, בהתפרקדות של הנאה תחת אמירי הדולב הענקיים המיתמרים מעל בריכותיו, אפילו בטיפוס מתיש אל חורבותיו של מבצר מונפור על המדרון התלול מול מצפה פארק גורן - אבל ההצלחה האמיתית, בסופו של דבר, תיזקף לזכות המאושרים שיוכלו לומר: "ראינו משהו שנראה כמו במבי". ואם הגננת שלהם היתה מהתפוצה המתאימה, אז בני שיחם גם יידעו למה הכוונה.

איך מגיעים

לנחל כזיב אפשר להיכנס ממקומות רבים ומכיוונים שונים. הסיכוי (הקלוש עדיין) לראות יחמורים הוא בחורשים הסבוכים שבין אזור אבירים ועין טמיר, ולפיכך מומלץ לרדת אל הנחל בשביל השחור ממצד אבירים דרך נחל אבירים, או מאזור התעשייה של מעלות, בכביש השירות היורד אל משאבות עין זיו באפיק הנחל.