1. פרינס והעיר באפור

כשמדובר בציון תאריכים חסרי משמעות ובפסטיבלי סרק, קשה להתחרות באמריקנים. ה-21 ביוני מצויין בלוחות השנה האמריקניים כיום הראשון של הקיץ. בערים התאומות מיניאפוליס וסט. פול, השוכנות לגדות נהר המיסיסיפי במינסוטה המשמימה, אי שם בצפונה של ארה"ב המרכזית, ניתך גשם זלעפות. החורף במיניאפוליס הוא מהקשים בארה"ב (זוכרים את הסרט "פארגו"?), וגם הקיץ, מתברר, לא מאיר פנים למאות הצליינים שהתקבצו להם מכל רחבי העולם במיניאפוליס על מנת לחגוג את יום הולדתו ה-44 של פרינס.

הרבה אמריקנים, אבל גם הולנדים, בריטים, דרום אפריקנים, גרמנים, צרפתים, כמות מרשימה במיוחד של יפנים, וישראלי אחד – עבדכם הנאמן. שבוע שלם של חגיגות לפני, כולן מתמקדות בפייזלי פארק, הקומפלקס המרשים שפרינס הקים באמצע שנות השמונים, מין שילוב של בית מגורים, אולפן הקלטות, ומספר חללים המשמשים לצילום קליפים וסרטים, עריכת מסיבות ובעיקר להופעות. שבוע שלם במיניאפוליס הגשומה, ואין לי אפילו מטריה.

מזג האוויר המקומי שיחק תפקיד משמעותי בהתפתחותו של הגאון המקומי ויקיר העיר, פרינס רוג'ר נלסון. כל חייו גר פרינס בעיר האפרורית הזו. 17 חורפים לבנים וחשוכים הספיקו לגאון הצעיר ללמוד לבדו לנגן - באופן וירטואוזי, יש לציין – בגיטרה, קלידים, באס, תופים ועוד שלל כלי נגינה. הכשרון העצום הזה התפרץ אל סצינה מקומית רוחשת פעילות של להקות Fאנק שחורות, אבל גם להקות רוק ו-Pאנק לבנות למכביר; זה היה מגרש משחקים אידיאלי לנער השקט והשקדן הזה, שגובהו הננסי (1.58) לא אפשר לו להתקדם בתחום הכדורסל. תוך כמה שנים העלה פרינס את מיניאפוליס על המפה העולמית ולקח את המוזיקה הפופולרית לטיול ארוך ומופלא. אלבומיו הגדולים לא איבדו מאום מכוחם לרגש גם היום; פרינס היה לכוס התה של המבקרים, וגם למושא של הערצה ואהדה אצל מיליונים ברחבי העולם.

נסיך הגאות והשפל

הרומן של פרינס עם דעת הקהל החזיק מעמד עד לאמצע שנות התשעים, אבל סכסוך עם חברת התקליטים שלו, "וורנר ברדרז", על רקע התעקשותו של פרינס להוציא עוד ועוד חומר ולהציף את השוק באלבומים, הביא לשרשרת פעולות מוזרות שהרחיקו אותו מהקהל הרחב והפכו אותו לדמות תמוהה ובלתי מובנת. שינוי שמו לסמל בלתי ניתן להיגוי, ראיונות טלוויזיה כדמות אילמת ומצועפת בשם "טורה טורה", ושרבוט המילה "עבד" על לחיו הימנית באופן קבוע, נראו לפרינס (וגם לחלק מהגרעין הקשה של מעריציו הרבים) כפעולות הגיוניות ומתבקשות; לרוכש התקליטים הממוצע זה הריח מטירוף ואגו-מאניה. התסכול השפיע במידה רבה גם על המוזיקה של הנסיך הקטן, שהפכה לפחות נגישה, ולדעת רבים – פחות מוצלחת. ניסיונות מאוחרים יותר לייצר פופ נגיש ולחזור אל אור הזרקורים הביאו לסכסוכים נוספים עם חברות אי.אמ.איי ואריסטה, והאלבומים של פרינס עברו למדפים הגבוהים יותר והצדדיים יותר בחנויות התקליטים. רבים ממבקרי המוזיקה איבדו עניין ביצירות החדשות, שהמשיכו לצאת בקצב רצחני: אלבומי סולו, אלבומים תחת השם GPN, פסקולים לסרטים, וכן הלאה. חבל - יש בכל אחד מהפרוייקטים הללו לפחות כמה פנינים; כך למשל, את האלבום האקוסטי הנפלא "האמת", שיצא כחלק מסט מחומש בשנת 1997, שמעו רק המעריצים הנאמנים.

פאראנויה אאוט, קסנופוביה אין

אבל כאלה, מתברר, יש לא מעט. לפני כשנתיים הבין פרינס שהנכס הגדול ביותר שלו הם אותם גדודי מעריצים שנאספו סביבו במהלך השנים הרבות של פעילותו. כך החליט מי שרק שנתיים קודם לכן הגיש תביעות משפטיות נגד אתרי אינטרנט של מעריצים שפרסמו תמונות שלו בלי רשות, לטפח את מי שהיו נאמנים לו שנים רבות ולזנוח את הניסיונות העקרים לכבוש שוב ושוב את פסגת מצעדי הפזמונים. הכלי המרכזי במשימה הזו נבחר להיות האינטרנט – ובקול תרועה נפתח האתר npgmusicclub.com. המעריצים נדרשו לשלם מאה דולר עבור חברות שנתית מלאה או שבעה דולר לחודש, ובתמורה נשלחו אליהם במהלך שנת 2001 כשעתיים של מוזיקה חדשה וגישה לחומרים רבים נוספים.

הרוב המכריע היה מרוצה מהעסקה. פרינס, שהחליט במקביל לשווק את אלבומיו הבאים בעצמו, הרוויח ישירות את כל הכסף, בלי מתווכים, ומצא את הנחלה. גם מבחינה יצירתית, ניכר היה בו שהוא מגיע לתקופה חדשה ומעניינת – האלבום "ילדי הקשת בענן" שיצא בסוף השנה שעברה, הוא חגיגה של Fאנק ג'אזי בלתי מסחרי בעליל, והביקורות עליו היו לרוב מעולות. 150 אלף המאושרים שרכשו אותו הם אולי לא 16 המיליונים שנחשפו ל"גשם סגול", אבל די ברור שהם ישמחו לרכוש גם את האלבום הבא של אלילם.

כחלק מתהליך לא קצר של הארה רוחנית והצטרפות לכת עדי יהווה, בהשפעת נגן הבאס הוותיק לארי גראהם (מ"סליי אנד דה פאמילי סטון"), מסתמן פרינס לאחרונה כאדם חביב יותר, ובעיקר כנגיש יותר למעריציו. בסיבוב ההופעות האחרון הוא מאפשר להם לקחת חלק בחזרות שלפני ההופעה, ואפילו מלהג עמם על דא ועל הא; הפאראנויה שאפיינה אותו בעבר הולכת ונעלמת. בשלוש השנים האחרונות, בסמוך ליום הולדתו (אבל לא ממש ביום ההולדת, כי עדי יהווה לא חוגגים ימי הולדת) הוא פותח את שערי פייזלי פארק, ומאפשר למעריצים ולסקרנים מרחבי העולם הצצה לתוך העולם הפרטי והקטן שבנה לעצמו ב-15 השנים האחרונות. הקיץ הזה קורא הנסיך ממיניאפוליס לנתיניו להצטרף אליו, בחצר המלכות שלו, לשבוע של מוזיקה וקצת מעבר לזה, תחת הכותרת המסתורית "קסנופוביה" (פחד מזרים). הפרסומים מבטיחים שבע הופעות שונות של פרינס, ואמני חימום מתחלפים כל לילה, והכל בשבוע הראשון של הקיץ.

מבוא לפרינסולוגים

הגשם במיניאפוליס ממשיך לרדת. הוא לא סגול. הגשם של מיניאפוליס סתם רטוב ומעצבן. כאקט של רצון טוב, המבול נפסק קצת לפני שאני מגיע לפייזלי. מבט ארוך מחלון המכונית מגלה תור אינסופי של אנשים משתרך סביב עצמו אל מחוץ לשטח הקומפלקס. אני נזכר בטענות של אנשי פרינס, שהכרטיסים לאירוע אזלו כבר לפני כמה שבועות. זה אומר בערך אלף איש – ורובם, ללא ספק, הגיעו לפני. כל אחד מהם שילם 250 דולר, סכום לא גדול בהתחשב ב-150 דולר שפרינס גובה עבור הופעה רגילה. ההופעות של פרינס בשנים האחרונות הפכו לאירועים אינטימיים יחסית, באולמות של 2000 איש בממוצע, ומבוקשים מאוד. סיבוב ההופעות הנוכחי שלו נחשב לאחד הכרטיסים החמים באמריקה. ואכן, מתגלה בצד תור נוסף, לא קטן לכשעצמו, של אנשים שעומדים ומחכים שיכניסו את כולם פנימה – שמא יוותרו מקומות ריקים. הם ישלמו 100 דולר לערב אחד.

אני נעמד בתור הארוך ושואף לריאות את האוויר הצונן שמסביבי. אין שום דבר צונן באווירה, חייבים לומר. קהל מגוון מאוד מקיף אותי – לא רק רב-לאומי, אלא מכל הגילים והצבעים. אפילו ילדים בגיל גן וגם כמה תינוקות, נגררו לפארק, ולמען האמת נראים מאוד מרוצים. כחלק מהטרנספורמציה הרוחנית, הפך את עורו מי שהתעקש להוציא לפני עשר שנים בדיוק שיר בשם "סקסי מאדר פאקר" כסינגל לרדיו, והיום לא תשמעו אותו מוציא דבר קללה מפיו. על אלכוהול אין מה לדבר בתחומי פייזלי. במהלך השבוע צפויות להתנהל הפעלות לילדים, ופרינס עודד את מעריציו המבוגרים יותר לבוא עם הצאצאים לפארק. כשברקע מתנגן לו השיר Gettoff - אחת מסאגות הסקס של פרינס הישן, אני מבחין בשתי נשים מבוגרות, כנראה בנות זוג, עם שלושה ילדים בגילאי 3 עד 7. "Gettoff", נוהמת האחת מהן לעבר אחד הילדים, והוא עונה לה בתזמון מדויק עם הפזמון "23 תנוחות בלילה אחד". מוזר.

אבל מוזר הוא קוד ההתנהגות הערב, וכל המרבה הרי זה משובח. החנונים מבין המעריצים לבושים בטי שירטס של פרינס; במבוכה רבה אני מוצא את עצמי חלק מהקבוצה הזו. קצת יותר אופנתיים הם אלו שמתהדרים בחולצות מצוירות תוצרת בית או בחולצות וינטאג', למשל מהופעה בשנת 1984. לא ידעתי שטריקו מחזיק כל כך הרבה זמן. אחרים מתלבשים, כמיטב יכולתם, כמו פרינס. יש לפחות שני פרינסים של 1988, אחד של שנת 1980 (כולל לבני נשים סקסיים), וכן הלאה. ויש את אלו שלא מנסים להתלבש כמו פרינס, אלא מנסים להתעלות עליו. בואו לא נדבר עליהם בכלל.

רבים מהמעריצים מכירים זה את זה אישית, בקבוצות קטנות שקשורות למקום מוצאם. רבים יותר מכירים מהאינטרנט, ובעיקר מהאתר Prince.org שמרכז את רוב הפעילות הבלתי רשמית, הענפה עד מאוד, של המעריצים. שיחת היום, ככל שהתור מתארך, היא בעניין – איך לא – ההופעות. מה הוא יעשה שבעה לילות רצופים, שואלים את עצמם הפרינסולוגים, וממהרים להשיב. רשימת המשאלות ארוכה ביותר, אך יכולתו של בעל הבית להפתיע בהופעות חיות היא, ככל הנראה, בלתי ניתנת לשחיקה, כפי שכולם עתידים לגלות בהמשך השבוע.