אי ליום: מזרח כרתים
בריחה מפיגועים ואינפלציה התחילה בשדה התעופה בתאונת דרכים, נמשכה בין טברנות ונופים פראיים והסתיימה במפגש עם קשיש גרמני בן 80. "אני באתי בשביל לשכוח, הוא בא להיזכר"
| היום הראשון |  | היום השני | | היום השלישי | | |
לכתבה ראשונה בסידרה 'אי ליום' - עם יאכטה, בין איים יווניים - לחצו כאן
כבר הייתי שם פעם בנופש, אבל הפעם שמחתי להצטרף למסע הכרות מעמיק יותר של האי בג'יפים, באופניים ובפרדות, ולא פחות מזה - לברוח קצת מהאינתיפדה, הפיגועים, המיתון והאינפלציה. לא שזה פטר אותי מהפיגוע שהתרחש בין האוטו שלי לאוטו גדול בשדה התעופה בן גוריון, לפני שעליתי על המטוס. השארתי אותו דפוק, בלי פנסים ובלי רדיאטור בחניה (לא רואה ולא שומע) ונסעתי לטיול כדי לשכוח גם את זה. וזה הצליח למעלה מהמשוער.
וולטה לאורך המרינה
התכנסנו בטרמינל 2, הטיסה יצאה באיחור של כשעתיים, מה שדפק לנו את שארית היום הראשון למסע. נאלצנו לוותר על התוכנית המקורית – שייט סביב אי המצורעים במפרץ מירבלו Mirabelo)), ונסענו ישר משדה התעופה בהרקליון, בירת האי, לכיוון איוס ניקולאוס ומפרץ מירבלו.
היום הסתיים בפנסיון החביב, 'קוראלי', במפרץ אלונדה (Elounda), שנמצא בחלקו המזרחי של כרתים. אחרי התמקמות קצרה - ארוחת ערב בטברנה הקרובה (האוכל לא היה משהו) - ומי שרצה יצא והשתלב בוולטה המקומית (טיול משפחות לאורך המרינה), כמנהג המקומיים בלילות הקיץ החמים. בטלנים כמוני סתם הלכו לישון.
זורבה לתיירים תמימים
בבוקר למחרת חיכתה לנו שיירת ג'יפים ערוכה עם הפנים לכיוון הנסיעה - צפונה לכיוון הכפר פלקה ((Plaka. ארוחת הבוקר המצוינת הוגשה ממש על המים: קפה מקומי מוקצף וקר בכוס גבוה, מיץ תפוזים טרי וגבינות צאן עם טוסטים.
התפאורה: ים כחול ואי המצורעים, 'הספינלונגה', ברקע. בעבר שימש האי כמבצר וונציאני (נבנה ב-1579) ומתישהו בהיסטוריה נפל לידי הטורקים (כרגיל) ששלטו באי עד תחילת המאה ה--20. ב-1903 הוסב המקום לאי מצורעים, אבל גם זה שייך להיסטוריה.
טיפוס לכיוון הצפון-מזרחי של האי הביא אותנו לתצפית נפלאה על מפרץ מירבלו. משם נמשך המסע דרך הכפר ורוחאס (Vrouchas), הפסקה באיה אנדרה (Agia Andre ) וביקור בכנסיה חצובה בתוך מערה. כשהים האיגאי פרוש מאחורנו ניסתי להתרכז בסיפוריו של המדריך מהמיתולוגיה היוונית, אבל כל מה שנותר ממנו בזיכרוני, זה סטיות שונות ומשונות של גיבוריו. בין השאר הבנתי שהים האיגאי נקרא על שמו של אייגאוס, מלך אתונה, שהשליך את עצמו לים כשחשב שבנו תסאוס נהרג על ידי המינוטאורוס, היצור בעל ראש שור וגוף אדם.
המשכנו בנסיעה מטלטלת לאורך הים עם חניה לקפה, פרות וראקי תוצרת בית (הגירסה המקומית לאוזו וערק), בטברנה קטנה במרכז הכפר וביקור במחלבה ביתית ליצור גבינות צאן (טעם של פעם). הליכה של כמה מאות מטר מהכביש, דרך נופים שמזכירים את הכרמל שלנו, הובילה אותנו למערת מילטוס (Milatos). תקרת המערה השחורה מפיח מעידה על הסיפור הטרגי שלה: כאשר התחבאו בה תושבי הכפר מילטוס שברחו מפני הטורקים, סגרו הרודפים את פתחי המערה והבעירו אש שחנקה את המסתתרים בה. בכרתים, מתברר, יש עוד הרבה מערות עם סיפור דומה.
ארוחת הצהרים בטברנה על הים, בכפר הדייגים מילטוס, כללה סלטים מסוגים שונים, שתפסו מקום מוקדם מדי בקיבתי, עוד לפני שהגיעו המנות העיקריות, שרק הלכו והתרבו: זרועות תמנון, טבעות דיונון, שרימפס טרי ונהדר (גם בשעת כתיבת שורות אלה נמלא פי ריר) ולבסוף הדג מן הים שטס ישר לצלחת (דרך התנור). אף ארוחה במהלך הטיול לא הגיעה לרמה הזאת.
את היום שני סיימנו בארוחת ערב ב'טברנה של סיימון', בכפר סלס (Seles). את הכבש השלם, שהסתובב שעות על גחלים רק למעננו, ליוותה מוזיקה של נגני בוזוקי, גם הם בשר ודם. עד היום אני תוהה: סיימון בעל המקום, האם הקול שבקע מגרונו הניחר היה אמיתי, או שעשה הצגה לתיירים תמימים, שרצו כל כך לראות את זורבה המקומי, ולצחוק קצת אתו וקצת עליו?
זכרונות ממלחמת העולם
היום נוסעים לעמק הלסיטי. הדרך אל העמק בכיוון דרום-מערב – הררית, מתפתלת ומרשימה - עוברת דרך עיירת השוק נאפולי (Neapoli). מנזר קטן נחבא בין עצי דולב גדולי ממדים. זהו מנזר על טוהרת הנשים, שמתקיימות מחקלאות זעירה וציורי אייקונים של קדושים נוצריים.
המסלול שלנו ממשיך בין תצפיות על קניונים ועל מפרץ מירבלו, והרי סיטיה במזרח. כל כמה עשרות קילומטר יושב על אם הדרך קשיש שמגלף סכו"ם מעץ, ומתלונן שלא קונים. מה הוא מתפלא, מאז כניסת היורו לכרתים הוא החליף את סמל המטבע החדש אבל לא טרח לשנות את המחיר, שנשאר בדרכמות, וכליו הולכים ונערמים על הקיר מאחור.
בדרך,כמתוכנן, החלפנו את הג'יפים באופניים ורכבנו כ-7-9 ק"מ בין כפרים ושדות מעובדים, ומטעי פירות. העמק זרוע בתחנות הרוח המפורסמות מהגלויות, עם כנפי הבד הלבנים שלהם, שמשמשות לשאיבת מים, להשקיה ולשתייה.
מסע האופניים מסתיים בכפר פסיכרו (Psicharo), בארוחת צהרים קלילה, הכנה לקראת הטיפוס למערת נטיפים, מערת זאוס, מקום הולדתו של זאוס לפי האגדה. את העלייה אפשר לעשות ברגל, או על גבן של פרדות, שצועדות ממש על קצה התהום להלמות לב הרוכבים. כדאי לציין, שלמערת הנטיפים הקרירה הזאת יורדים לעומק של כ-70 מטר, שאותם צריכים לאחר מכן לשוב ולעלות.
לפנות ערב הגענו למלון השני והאחרון בטיול, מלון 'קנוסוס רויאל'. מלון כיף לסיום, משופע בבריכות שחיה, חוף ים פרטי עם חול זהוב ושאר פינוקים. גם אם המלון לא כלול בכל חבילות הנופש הוא מומלץ ביותר.
בערב כנהוג בסיומים, נסענו באוטובוס למה שנקרא "ערב כרתאי אמיתי" בכפר אנופולי. שם פגשתי תיירים אחרים ושונים שבאו לאי לא כדי לשכוח, אלה דווקא להיזכר: גרמנים קשישים כבני 80, שכבר אין להם כוח ועניין להתרוצץ כמונו באי, ומעדיפים ליהנות משתיית בירה קרה, וזיכרונות ממלחמת העולם השנייה,כאשר צנחו באי וכבשו אותו. אני ויואכים שמיט, מתברר, באנו לכרתים מסיבות מנוגדות ובכל זאת שנינו נהנינו מהביקור.
הכותב היה אורח של חברת מדראפט והמרכז לתיירות בינלאומית. הטיול אינו דורש ידע וניסיון בנהיגת ג'יפים והוא מיועד למשפחות ולקבוצות. מחיר החבילה החל מ-520 דולר לאדם, 35 דולר הנחה לילד. הטיולים יוצאים לארבעה, חמישה ושמונה ימים במזרח ובמערב כרתים. טל': 6444811-03.
לפנייה לכתב/ת 
