גבעת אולגה

בקיסריה אין מלון שצופה אל הים, ומדן קיסריה רואים את החוף ככתם לוהט ורוטט במרחקים. המשך הנסיעה דרומה מוביל אל חוף יפהפה נוסף, זה של גבעת אולגה. החוף הזה השתפר פלאים בשנים האחרונות. עכשיו הוא מסודר, נקי, רחב ופתוח. מגיעה לרשות המקומית של גבעת אולגה טפיחה כנה על השכם. במשך כמה שנים נעשה כאן מאמץ, הושקעו כספים, נעזרו במתכננים, הכל כדי להפוך ישוב שלא טיפח את החוף למקום שגאה בחוף ים שלו. זה נשמע פשוט ומתבקש, אבל זה נדיר.

בגבעת אולגה יש מלון נהדר, שצופה אל הים. חדרים יפים ומרווחים, בניין נקי, בריכת שחייה, שביל ירידה נוח אל החוף. כל זה פתוח בפניכם רק אם אתם אנשי כוחות הביטחון. זיכרונות נעורים בני יותר מ-20 שנה הובילו אותי אל שער הכניסה. פעם הייתי כאן בחופשה שהיוותה את ההפך הגמור משירות ממושך ומאובק מאוד בגדוד שריון ליד רפידים בסיני.

השומר במחסום הכניסה הושפע כנראה מן הפנים הקורנות שלי, שהביעו בעיקר געגועים לאותם ימים יפים ורחוקים, ואיפשר לנו להיכנס. פקידת הקבלה היתה אדיבה וחביבה מאוד, ומלבד הרמת גבות תמהה למשמע השאלה אם אוכל לשכור במקום חדר אמרה שמוטב שתדבר עם המנהל. לא, הוא לא נמצא במקום, אבל היא כבר משיגה אותו בטלפון. טעות גדולה ורועשת.

את הצעקות הרמות של המנהל אפשר היה לשמוע מן האפרכסת בכל רחבי אולם הקבלה. הוא דרש (לא ממני) לדעת מי איפשר לי להיכנס למתקן צבאי ואיזה סוג של בדיחה זו? ביקשתי סליחה ומחילה וצעדתי בצעדים זהירים לאחור. כל הדרך אל כביש החוף ניסיתי לשער כמה היו החיים טובים אם הייתי חותם אז, בשנת 1978, בצבא הקבע. אני, אשתי, הילדים והנהג הצמוד יכולנו לבלות כמה פעמים בשנה בבית ההבראה הצבאי בגבעת אולגה. אוכלים ופלים, שמחים, שזופים וקרוב לוודאי גם עשירים יותר. טעם של החמצה ליווה אותנו דרומה.