חוק הפיקדון: הצלחה או כישלון?

בקרוב נחגוג שנה לחוק הפיקדון, שהבטיח מהפכה גם באיכות הסביבה וגם בהרגלי החיים שלנו. מאז שנכנס החוק לתוקף, ב-1 באוקטובר אשתקד, כולנו משלמים 25 אגורות יותר על כל בקבוק או פחית שתייה הקטנים מ-1.5 ליטר, ובעלי החנויות מחוייבים להחזיר לנו סכומים אלה. כל זה נועד למען המטרה הטובה של הפחתת ערימות הזבל, הגדלת כמות המיחזור וחיסכון בייבוא חומרי גלם.

האם החוק מיושם? האם הוא ידידותי למשתמש או סתם גורם לכאב ראש? האם הוא בכלל הצליח?

תלוי את מי שואלים. בעיני המשרד לאיכות הסביבה החוק הוא הצלחה גדולה. כמויות מיכלי השתייה המוחזרים הולכות וגדלות מדי חודש, אומר השר צחי הנגבי, בחודש יולי נרשם שיא, כשהציבור החזיר קרוב ל-20 מיליון מיכלים. הנתונים המעודדים האלו מצביעים על מודעות גדלה והולכת בציבור לחוק וליתרונותיו. בכוונתי להציע לכנסת להחיל את החוק גם על מיכלי המשקה המשפחתיים שנפחם מעל 1.5 ליטר, ולהוסיף בכך עוד כ-400 מיליון מיכלים למיחזור כל שנה.

עוד אומר הנגבי, כי מתחילת יישום החוק כבר נאספו כ-64 מיליון מיכלים, שהועברו לשלושה מפעלי מיחזור: מפעל אביב ברמת חובב מנצל את מיכלי הפלסטיק להכנת חומר גלם למוצרי פלסטיק, מפעל פניציה בירוחם משתמש בבקבוקי הזכוכית ומפעל יהודה-פלדות באשדוד מתיך את פחיות המתכת ומשתמש בהם לייצור מוטות פלדה לתעשיית הבניין.

מכונות איטיות ומסורבלות

בניגוד להתלהבות של המשרד לאיכות הסביבה, בעיני צרכנים רבים חוק הפיקדון צולע, שלא לומר נכשל. רוב הציבור אינו טורח להחזיר את הבקבוקים והפחיות, שעל כל אחד ואחד מהם שילם כסף נוסף. חלק מהציבור לא עושה זאת מתוך עצלנות או חוסר מודעות, אבל רוב הציבור אינו מוכן לטירחה שכרוכה בהחזרת המיכלים: ברוב המקרים הוא אינו מוצא מקום שיקבל את המיכלים וישיב לו את כספו, שכן אלפי חנויות קמעונאיות אינן מוכנות להשתתף בחגיגת ההחזרה משום שאין להן מקום איכסון. אם כבר נמצא המקום (בעיקר רשתות שיווק גדולות) והצרכן טורח לסחוב את המיכלים - עליו לעמוד בתור אחד להחזרה, ובתור נוסף לקבלת הכסף בקופה. מסורבל ומעיק.

בעיה חמורה נוספת: המכונות החדשות להחזרת המיכלים, שהוצבו פה ושם בארץ ישראל, אינן מתפקדות כראוי. אנשים רבים מתלוננים שהמכונה עושה בעיות, לא מוכנה לקחת כל מיכל למרות תווית הפיקדון שעליו, דוחה פחיות גם אם הן רק קצת מקומטות, לוקחת רק פלסטיק ולא רוצה זכוכית ונתקעת, איטית מדי וגורמת לתורים גדולים. ותמיד יש את אלה שעומדים מאחור, יודעים הכי טוב וקוראים קריאות עידוד נוסח של תכניס הפוך. מחזות מלאי אמוציות נרשמים מול המכונות, שסופגות לעיתים קללות יותר מאשר את המיכלים הריקים.

וזה עוד לא נגמר. את המיכלים שהמכונה המיוחסת דוחה צריך להביא לקופה הראשית, ושם לחכות בתור נוסף לקבלת הזיכוי, איתו ניגשים אחר-כך לקופה (תור נוסף). כך זה פועל בחלק מרשתות השיווק. באלו שעדיין אין מכונות החיים קלים יותר: שם חובה על כל קופאית לקבל כל מיכל ריק ולזכות אתכם.

יולי: שיא בהחזרות

אז מי בסיפור מרוויח ומי מפסיד? המספרים מדברים בעד עצמם: כ-900 מיליון מיכלים בשנה מוערכים כחייבי פיקדון. עד כה הוחזרו מכניסת החוק לתוקף כ-64 מיליון מיכלים, שהם פחות מ-10% בממוצע. מכיוון שכמות ההחזרה עולה בהדרגה, נרשם בחודש יולי שיא לפיו הוחזרו כ-30% מהכמות שנמכרה באותו חודש. חשבון גס מראה, שרק בחודש יולי הפסיד הציבור כ-15 מיליון שקל בכך שלא החזיר את המיכלים. כזכור, מיכלים של 1.5 ליטר ומעלה כלל לא נכללו בהסדר בגלל לחץ המפלגות הדתיות, שחששו לעמוד מול התייקרות ניכרת בתקציבן של משפחות עניות.

יוסי ענבר, האחראי על המיחזור במשרד לאיכות הסביבה, טוען שכמות כזו היא הצלחה גדולה. ענבר מודה שקיימות עדיין בעיות באיסוף, אך הן חלק מקשיי הקליטה של החוק. בקרוב יוצבו כ-100 מכונות ברחבי הארץ, ובינתיים אנחנו לומדים לשפר אותן, אומר ענבר, ומוסיף: חוק הפיקדון הוא כמעט היחיד בתחום הסביבה שנאכף ביעילות. כל תלונה שמגיעה מאזרח על חנות או רשת קמעונאית שמסרבת לקבל את המיכלים מטופלת מיידית, והחנות סופגת קנס של כ-1,500 שקל על ידי המשטרה הירוקה שלנו. גם כל חברת משקאות שאינה מסמנת את סכום הפיקדון על הבקבוקים מקבלת קנס של קרוב ל-20 אלף שקל. חשוב לציין, כי בשלב זה החוק פוטר חנויות קטנות, ששטחן מתחת ל-28 מ"ר, לקבל בחזרה מיכלים.

איך זה עובד? על פעולת האיסוף מונה איגוד המיחזור אל"ה (איסוף למען הסביבה), שהקים מערך איסוף ומערך שינוע והובלה למרכזי איסוף - ועד מכירת המיכלים הריקים למפעלי המיחזור. בתאגיד חברות יצרניות המשקאות הגדולות בארץ ושלוש רשתות השיווק הגדולות. וכאן, בשלבי מימוש החוק, מתחילות הצרות.

דניאל מורגנשטרן, יועץ כלכלי וסביבתי ויוזם חוק הפיקדון, אומר שהאיגוד מונופוליסטי ופועל נגד יישום חוק הפיקדון. האיגוד גורף מיליוני שקלים אך אינו עושה דבר כדי לשפר את האיסוף, הוא טוען, יש מעט מאוד מכונות ברחבי הארץ, ורובן מתקלקלות כל הזמן. אין פתרון ל-9,500 החנויות הקטנות יותר ויש אזורים, בעיקר מרוחקים או עניים, שבהם בכלל אין איסוף של מיכלים. ולא פחות גרוע - האיגוד כלל אינו משקיע במסע הסברה שיגביר את האיסוף, כפי שמוטל עליו לעשות.

תעשייה שלמה של אספנים

האמת היא כרגיל באמצע. נכון שבידי תאגיד המיחזור מצטבר סכום גדול, שכן חברות המשקאות חייבות להעביר לו את סכומי הפיקדון שנגבו מהסיטונאים. אם ההערכה היא שיש כ-900 מיליון מיכלים כאלה בשנה, הרי שייאספו בידי התאגיד - המוכר כמלכ"ר - יותר מ-200 מיליון שקל בשנה מהחזרת המיכלים, ובנוסף הוא מקבל תשלום גם עבור החומרים שנמכרים לחברות המיחזור. סעיף ההוצאות כולל את האיסוף, השינוע וקניית המכונות, כך שבכל מקרה יישאר בידי התאגיד המיחזור אלה סכום נאה של כמה מיליוני שקלים. בניגוד לדעה הרווחת, הכסף של המיכלים שלא הוחזרו לא נשאר בידי רשתות השיווק והחנויות, אלא נמצא בידי אל"ה.

אבל אם התאגיד יפעל כחוק, יחזור הכסף לקופת המדינה. עליו לאסוף את המיכלים ולשלם בשנה הראשונה לקרן הניקיון של המשרד לאיכות הסביבה 50% מהכמות השנתית, בין אם אסף אותה ואם לא. על המיכלים שנזרקו לפח ולא נאספו יהיה עליהם לשלם כפל קנס (חצי שקל). בשנים הבאות, תעלה בהדרגה הכמות שיהיה על התאגיד להחזיר.

אברהם רוזן, מנכ"ל תאגיד אלה: הסכומים שהתאגיד צבר עד כה ויצבור עד תום השנה נמוכים בהרבה מההערכות הראשוניות. בגלל המיתון נמכרו השנה הרבה פחות בקבוקי ופחיות משקה. בקרוב נגיש למשרד לאיכות הסביבה דו"ח מדוייק של ההכנסות וההוצאות שלנו, כנדרש.

לגבי שיטת האיסוף, אומר רוזן כי בקרוב יוצבו עוד 80 מכונות לצד ה-20 שכבר קיימות ברחבי הארץ. אנשי חברת אפקון, שזכתה במכרז המכונות, לומדים את התקלות. הן נובעות ברובן מרישום לא נכון של התוויות על המיכלים על ידי חברות המשקאות, ולכן המכונות מתקשות לקרוא אותן. במקביל אנחנו משפרים את האיסוף מנקודות רבות נוספות. בסך הכל אנחנו גאים בתוצאות. לציבור הישראלי מגיעה תעודת בגרות על שקלט ופעל במהירות כזו בנושא חדש כל-כך.

תאגיד המיחזור פתח באחרונה מוקד טלפוני ארצי, שעונה לפניות הסוחרים והציבור. קו 1-700-700-311 מיועד לבעלי עסקים שמבקשים לבוא ולאסוף מהם את המיכלים הריקים תמורת תשלום, וקו 1-700-700-310 מיועד לציבור הצרכנים, שמבקש לדעת לאן להחזיר את המיכלים שאסף בביתו.

פנייה למוקד מגלה, שקיימת תעשייה שלמה של חאפרים, המכונים בתאגיד המיחזור אספנים, מעין קבלני משנה שאוספים את המיכלים ממקומות אליהם לא מגיע התאגיד. יש להם טנדרים ומשאיות, והם מסתובבים בין המסעדות והחנויות הקטנות ולעתים משלמים רק 15 אגורות עבור המיכל הריק.

מאחר שתאגיד המיחזור מעוניין לאסוף כמה שיותר והוא מחלק לאספנים אלה בונוס של 9 אג' למיכל - התעשייה הזו עולה ופורחת.

המועצה לצרכנות: כשל בחוק

גם המועצה הישראלית לצרכנות טוענת שהחוק מדשדש. בעקבות תלונות רבות של צרכנים שנשארו עם המיכלים ותאוותם בידם, פנתה מנכ"לית המועצה, גלית אבישי, לשר לאיכות הסביבה בטענה שאי אפשר יותר להשלים עם המצב לפיו הציבור מתקשה לקבל את כספו בחזרה. בגלל חוסר בתשתית ארגונית כלכלית לאיסוף המיכלים, מטרתו החשובה של החוק אינה מושגת ועל הצרכנים הוטל למעשה מס נוסף, בלתי מוצדק. מדובר בכשל מבני מרכזי בחוק, טוענת אבישי, ודורשת להקפיא את הדיונים על הרחבת החוק למיכלים של 1.5 ליטר.

יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת ח"כ אברהם פורז, שהוביל את החוק ונלחם עליו מול התאחדות התעשיינים, יצרני המשקאות ובעלי הרשתות הגדולות שהתנגדו לו, מרוצה מהחוק: הוא הצליח תוך זמן קצר להגדיל את כמויות המיחזור במדינה לכ-30%, ולכן הוא מהווה הצלחה. לצערי, הוא עדיין לא מיושם כראוי בגלל חוסר מודעות מספקת, ולכן דרשנו לצאת במסע הסברה, שבו יהיה על תאגיד המיחזור להשקיע כ-5 מיליון שקל. מסע זה, שיתחיל בעוד כחודשיים, יביא לידיעת הציבור שניתן לקבל את החזר הפיקדון כמעט בכל החנויות ורשתות השיווק.

אגב, בארץ ממוקמים יותר מ-6,000 כלובים להחזרת בקבוקי פלסטיק ריקים, ובאמצעותם אוספים כ-4,000 טון מיכלי פלסטיק. למרות שזהו מיחזור בהתנדבות, הכמויות בכלובים אלה עלו גם הן השנה, כנראה בגלל חוק הפיקדון והגברת המודעות. אולי בסוף נחזור גם למחזר ניירות עיתונים, אלה שמערך האיסוף שלהם כשל כבר מזמן.

לסיכום: חוק הפיקדון כבר איתנו, ולכן כדאי ליישם אותו. חבל שהצרכן יפסיד את כספו, חשוב שאיכות הסביבה תרוויח, גם אם הדבר דורש מאמץ מסויים. אחרי הכל, בהחלט נחמד לחשוב שהררי האשפה במדינה הולכים ומצטמצמים. גם ככה יש לנו מספיק זבל.

הצעה: לעבור לבקבוקי זכוכית

ליועץ הכלכלי דניאל מורגנשטרן, שיזם את החוק, יש לא רק בטן מלאה על מיישמי החוק, אלא גם הצעות ייעול. אני מציע להכניס לשימוש בחברות המשקאות יותר אריזות רב-פעמיות, הוא אומר, עובדה ששיעור ההחזרה של בקבוקים אלה מגיע לממוצע של כ-95%.

מדובר על כ-75 מיליון מיכלים רב-פעמיים מזכוכית, בקיבולת של כחצי ליטר (בעיקר בבקבוקי בירה שחורה ולבנה), עליהם משלמים מה שמכונה פיקדון רשות בסך 1.20 שקל. לא רואים את הבקבוקים האלו כמעט בכלל בזבל, אומר מורגנשטרן, ומציע לאמץ את הדוגמה הזו ולהעלות את מחיר הפיקדון של המיכלים הקטנים מ-25 אגורות לשקל אחד, בדומה לחוק שייכנס בקרוב כפיקדון חובה בגרמניה על כל המיכלים החד-פעמיים. הסכנה היא, שבמצב הנוכחי הציבור יפסיד עוד יותר כסף ותאגיד המיחזור ירוויח הרבה יותר.

עוד מציע מורגנשטרן לשכנע את החברות המנפיקות מים מינרליים להפסיק לייצר את הבקבוקים בעלי הגוון הכחול, שאינם טובים אפילו למיחזור. למה שלא יעברו לבקבוקים שקופים, וכך ניתן יהיה לפחות למחזר אותם כראוי?