כך נולדה גדר המערכת

בשנת 1936 פתחו הפלשתינים בשביתה כללית. זו הידרדרה למהומות ואלו הפכו להתקוממות. מטרתו המסומנת של המרד, שנמשך עד שנת 1939, היתה לגרש את האנגלים מהארץ, להקים ישות פלשתינית עם מוסדות שלטון עצמי לקראת עצמאות מוחלטת, ובאותה הזדמנות להיפטר גם מכל הציונים ולחסל עד כמה שאפשר את הנוכחות היהודית בארץ. הערבים קוראים לשלוש השנים האלה 'המרד הגדול', היהודים קוראים להן 'המאורעות', או 'הפרעות', והאנגלים לא קראו לזה. הם נלחמו בכל דרך אפשרית כדי לדכא את ההתקוממות.
בין המעשים שעשו אז האנגלים היה ניסיונם לבלום את מעבר הנשק, הציוד והלוחמים מן הלבנון הצרפתי אל הגליל, שהיה בשטח המנדט הבריטי. משלא הועילו הסיורים, קניית שייחים בדואים ופרישת רשת מודיעים ומלשינים, החליטו האנגלים לחסום את הגבול באמצעות גדר תלתלית דו-שיפועית, שנמתחה מראש הנקרה עד גבול סוריה. על הכביש שליווה את הגדר בנו מצודות משטרה ומצדיות בטון מוגנות. כך הניחו הבריטים את התשתית הראשונה למה שהתפתח בשלושת הדורות האחרונים של הסכסוך המזר תיכוני להיות 'גדר המערכת' ודרכי הביטחון שלה.
את הגדר בנו פלוגות מתנדבים יהודיים מכל הארץ, ש'סולל בונה' אירגן כקבלן מבצע של הפרוייקט. באותן שנים הפך הגידור למבצע לאומי.
משפרצה מלחמת העולם השניה הסתיימה ההתקוממות. לא חלף זמן רב, והפילדמרשל הגרמני אדווין רומל איים על האגף המצרי של הצבא הבריטי במזרח התיכון. משהתכוננו האנגלים לקרב ההכרעה הענק באל עלמיין שבמצרים, פירקו את גדר הצפון הצעירה והעבירו את תלתליה הדוקרניים ואת תמוכות הברזל שלה למדבר המערבי, שם שולבו במערך המכשול העצום שהכינו לטנקים הגרמנים. שנים רבות עברו עד שהגדר הוקמה מחדש והפכה למושג בפוליטיקה הפנים ישראלית ולגורם כזה בנוף שגם הצופה בה מן הירח יוכל לראותה בקלות.
ומה נשאר מכל המבצע של שנות השלושים? שם של נחל, שם של הר, שם של מערה ושם של מעיין. כל אלה, על-פני שטח של בערך 1.5 קמ"ר.
מצפון לסאסא משתפלות במתינות שלוחות הר שטוחות לעבר בקעת רמיש שבלבנון. אחת מהן היא הר גודרים, שרובו שמורת טבע יפהפיה של חורש ים תיכוני סבוך ועשיר. שתי "מציאות" בוטניות נדירות יש בשמורה הזו: האחת, ריכוז של יקינתון מזרחי, שתכלתו העדינה שובה עין ולב בחודשי פברואר ומרץ, ולכן זה ממש לא לעניין עכשיו. השניה, ריכוז של עצי עוזרר חד גלעיני, שפירותיו האדומים נראים עכשיו, בשלהי דקייטא, כתפוחי עץ קטנים. זהו ריכוז אחד מארבעת היחידים המוכרים בארץ. לארגונים הירוקים ולכמה בוטנאים זה מידע חשוב ורב ערך...
את ההר והשמורה חותך נחל צוער הקצר והתלול, שהוא חלקו העליון של ואדי אלבאדיה (נחל אפרי המרעה בערבית) המגיע בסופו של דבר אל בקעת רמיש (הזר הקטן של צמחי הבושם). בעמק נחל צוער התלול, במקום שבו האפיק מתרחב כך שאפשר היה לטעת שם עצי זית ספורים ולהכשיר גם כמה ערוגות לגידול ירקות ומעט תבואה, מתנשאת אלה אטלנטית ענקית על המדרון המזרחי של הר גודרים, במרחק כקילומטר אחד מן הגבול. מעבר לעץ הענק הזה נפערת מערה אל דופן ההר. על פתחה בנויה בריכה מטויחת, שטח קטן של ירקות מגודר סביב הבריכה, והיא עצמה מלאה במים ירקרקים וצוננים הנובעים אליה מן המערה.
המערה, המעיין, הבריכה והערוגות מוזנחים כבר שנים רבות, ועל כן פני המים מכוסים במרבד עבה של עדשת מים. זהו אומנם מזון עתיר חלבונים ויפה הוא לבהמות הבית, אלא שהוא מעכיר את המים ומונע אנשים מלשתותם.
מטפסים שנתפראו מכסים את הסלעים סביב הבריכה, וגם מעט עצי הזית, הגפנים וכמה עשרות מטרים של קנוקנות של דלעות עושים את פינת החמד הנטושה הזו להיכל ירק, שרק זמזום החרקים וצוויחות הציפורים בחורש מפרים את הדממה העמוקה שלו.
נכון שהסביבה קסומה, ונכון שאין כמותה להרגיע את רוגזו של היומיום ואת טרדת הנשמה הישראלית מוכת האירועים, ונכון שקונצרט של ציפורים וקול משב הרוח הקרירה מעל בריכה בפתח מערה הם נוסחת פלאים לחלום ההתבודדות של כל אחד כמעט, אך בכל זאת יש משהו מאיים ומעט מפתיע בעובדה שבמרחק של כ-200 מטרים מהפינה הכמו מצוירת הזו, חוצה את האפיק גדר המערכת הענקית. דרך עפר לבנה ושחוקה מגלגלי הסיורים מלווה את הגדר הזו, דורסת כל סימן שהיה פה פעם אפיק נחל עם חורש, ושבמרחק כה זעום מישהו עזב מעיין ובריכה והותירם לסלמנדרות ולאצות.

איך מגיעים

הדרך לעין גודרים אפשרית ברגל או ברכב שטח על דרך עפר. זו מסומנת בשטח ובמפת הטיולים וסימון השבילים מס' 2 בשחור. הדרך יוצאת מכביש הצפון סמוך לבריכת סאסא או מעיקול הכביש, מעט אחרי הקילומטר ה-32 בכביש הצפון (מס' 899). יש לרדת עם דרך העפר בוואדי, לחלוף במורדו על פני נקודת הגמעה של בקר, לפנות עם האפיק שמאלה, וכ-200 מטר לפני כביש המערכת רואים מצד ימין את מה שסיפרתי.
מי שמגיע למקום ברכב שטח יכול להמשיך לפי סימון השביל השחור ימינה ולמעלה, ולחזור אל אזור בריכת סאסא ולכביש הצפון הישן. אפשר כמובן גם ברגל, אבל זה נמשך הרבה זמן.עוד בסביבה: ביקור בגבעת אקרית הנטושה מאז ימי מלחמת העצמאות. בני אקרית, הגולים בתוך ארצם, מטפחים את הכנסיה המתנשאת מעל גבעת הריסות כפרם. תצפית יפה על ארץ יפה ממקום עצוב; נסיעה ברכב לאורך כביש הצפון. נתיב מן היפים בארץ, עתיר נופים, מראות, אירועים היסטוריים וכיוב' חוכמולוגיות; ברעם. שרידי בית כנסת (יהודי כמובן...) בלב גן לאומי ושכן לכפר ברעם, שהסיפור שלו הוא תאום זהה לזה של אקרית; אלג'ש, היא גוש חלב. כפר נוצרי ברובו, עמוס לעייפה במסעדות חמודות. יש גם עניינים ארכיאולוגיים וקברי צדיקים, איך לא. תפתחו ספרות מקצועית.