השביתה במשק: נגד מי?

בהשוואה לפרטי, המעסיק הציבורי נדיב ביותר. הוא אינו מפטר, אינו מקצץ בשכר, אינו מונע התארגנות מקצועית. בשנתיים שחלפו צימצם המגזר העסקי את התעסוקה בכ-50 אלף משרות: המגזר הממשלתי עירוני קלט מספר עובדים זהה. לא היתה כמעט קבוצת שכירים במגזר העסקי ששכרה לא הופחת באחרונה ב-5%-10% - נוסף על שחיקת כוח הקנייה הנובעת מהאינפלציה. הפחתת שכר דומה לא התרחשה אצל עובדי ציבור.

העובד אצל המעסיק הפרטי, שנתו נודדת מחשש לירידה חדה בביקוש למוצר או לשירות שמספק מעסיקו. לעובד אצל המעסיק הממשלתי והעירוני אין דאגות כאלה: השירות הציבורי אינו צריך להתאים את היקף התעסוקה שלו לימי מיתון, ואף לא נדרש להתייעל.

ניתן היה לכן להניח שהשכירים במגזר העסקי ייצאו כעת למאבק מקצועי חברתי סוער, ואילו השכירים במגזר הציבורי יישבו בשקט, נהנים מהיותם שמורת טבע, המוגנת מפני מרבית השפעותיו ההרסניות של המשבר הכלכלי. בפועל, תחת הנהגתה של הסתדרות העובדים הכללית, קורה ההיפך: עובדי הממשל והמינהל הציבורי פתחו בשביתה מקיפה, שהעובדים במגזר העסקי ישלמו את עיקר תוצאותיה.

אחדות מתביעות השובתים צודקות: אך קיים הבדל מהותי בין היענות לדרישות שכר של עובד בעסק פרטי לבין היענות לדרישותיו של עובד ממשלה או הרשות המקומית. במקרה הראשון, תוספת השכר משולמת מכיסו של בעל העסק. במקרה השני, העלאת השכר תשולם מכיסם של כלל משלמי המיסים, שרובם שכירים. הממשלה הרי לא תדפיס כסף ולא תעמיק גרעונות, ואף אסור שתעשה כך.

העוגה הכלכלית הלאומית של ישראל התכווצה בשנתיים האחרונות בכ-10%: תוצאת האינתיפאדה והשפל הכלכלי העולמי. שומה על הממשלה להגן על החלשים ביותר ולהבטיח שלא ייפגעו. כל האזרחים האחרים – ובכלל זה עובדי השירות הציבורי והרשויות המקומיות – יצטרכו להדק את החגורות ולרדת ברמת החיים.

מר סמיילי עצוב, אך במציאות הישראלית הקודרת לא ניתן לייצר תוספות שכר יש מאין.