שירת נוער הגבעות

המצב בחוות גלעד היה מורכב: לא פשוט להחליט על אי-ציות להוראות המשטרה והצבא, ולגמרי לא פשוט להתנגד בפועל לפינוי. אין זה דבר של מה-בכך גם לעמוד מול מתקפה תקשורתית מתואמת, ומקהלות שחוזרות על הפזמונים "שלטון החוק", "אלימות", "נוער הגבעות". אמת, החיים מסובכים, אבל זו בדיוק משימתנו: לשקול את המורכבות, לחפש את הכיוון הנכון, ולהיאבק עליו.

משחקי פוליטיקה

במישור הפוליטי, ניתוח פרשת המאחזים יביא למסקנה הידועה לכל – מבצע ההרס הוא חלק מקמפיין פוליטי פרטי של שר הביטחון, שנהנה מגיבוי ראש הממשלה, המעונין שימשיך להחזיק בראשות מפלגת האבודה. האם לשם כך מותר להחריב יישובים בארץ ישראל ולגרש את תושביהם? האם מותר לנו להשלים עם חרפה כזו? האם אין עלינו להיאבק, כאזרחים במדינה דמוקרטית, נגד עריצות והתעמרות כזו?
לולא היינו נאבקים, היינו הופכים לכלי במשחקם של פוליטיקאים קטנים וריקים. המאבק הציב גם אותנו כשחקנים ראשיים, שיש להתחשב בדעתם. אנחנו לא "פיונים" של אף אחד. לולא נאבקנו נגד הדורסנות הברוטאלית שעושה שימוש ציני בצה"ל ובמשטרה, היינו הופכים לאפסים מוסריים ופוליטיים. כבודנו ניצל.

את ארץ ישראל לא נותנים כפרס

התוכניות המדיניות של ארה"ב ואירופה, שלהוותנו נראה כי ממשלת ישראל שותפה להן, כוללות את מה שמכונה "הסרה" של עשרות "התנחלויות" ביש"ע – דהיינו, חורבן עשרות יישובים וגירוש עשרות אלפי יהודים. במסגרת זו כלולה "מפת הדרכים" שאתה חזר שרון מחייך מוושינגטון.
בארוחת השחיתות הזאת, המאחזים הם המתאבן שלפני המנה הראשונה, ולכן היינו חייבים לתקוע להם, לכולם, את המתאבן הזה בגרון, כדי שילמדו ויבינו – כפי שאכן הובן ונכתב בכל העיתונים – שאם על חווה אחת, ובה משפחה אחת, מתנהל מאבק של שבוע, שמסתיים בהקמת יישוב, המסקנות ברורות: ארץ ישראל אינה מונחת על השולחן לארוחה, ואיננה שלל מלחמה שיחולק כפרס לרוצחים ערבים. הארץ היא שלנו, היא ביתנו, ועל בית – בית אמיתי – נאבקים! מי שלא נאבק על ביתו – סימן שזה איננו ביתו.

נוער נפלא

מי שנכח במקום ראה מהו ומיהו באמת הנוער, שכה הושמץ והוכפש, נוער ההרים והגבעות. זהו נוער נפלא, נוער שנאבק על ארץ ישראל בהקרבה ובמסירות בל יתוארו, בחוכמה ובאומץ. ראיתי נערים ונערות שהוכו בידי שוטרי יס"מ ואחרים – ולא הגיבו; נזרקו מהגג – חזרו, ונשכבו פעם אחר פעם מול הדחפורים והמנופים כדי להוציאם מכלל פעולה. פה ושם אכן היו חריגות מעטות, ובהן יש לטפל - אך באהבה, לא בשנאה ובעוינות, כפי שאנחנו שומעים כעת מכל עבר. על היחס למדינה ולמוסדותיה, וכן לעיתונאים, אני נמצא עם חלק מהנוער במחלוקת עמוקה, ועם נושאים אלה יש להתמודד – הן בשטח והן בבית המדרש; אבל אסור לשפוך את הנוער עם מי המדמנה. הרוב הגדול והמוחלט נהג בבגרות, בתבונה, בהקרבה ובמסירות.

נעשה ונצליח

הייתי מצפה מכל מי שדוגל ברעיון ארץ ישראל, כל מי שסבור שליהודי – כמה מוזר - מותר לקנות אדמה, לבנות בית ולעבד את אדמתו בארץ ישראל, כל מי שמבין את הפשע שנעשה בפקודת הריסת החווה, כולל כל הרבנים והמחנכים – לבוא ולהיאבק, כל אחד על-פי דרכו. אם היו מגיעים למקום עשרות אלפים, היה נמנע הרס החווה ללא כל מאבק. לצערנו, זה לא קרה. רוב אנשי הציונות הדתית לא באו, ומטבע הדברים מנהיגיה ורבניה לא הם שעיצבו את המהלכים.
ההנהגה המקומית, שילוב הכוחות של המשפחה, רבני האזור, מועצת יש"ע, ראשי המועצות באזור, מתנדבים מיש"ע ומכל הארץ, והעיקר – הצעירים – כל אלה היו כמעיין לכוחות רוחניים ומעשיים גדולים, שכולנו יכולים להתברך ולהתפאר בהם.
כולנו תקווה שבעתיד לא נזדקק יותר למאבקים, ונזכה לגאולת הארץ בשובה ובנחת. אבל אם ניאלץ להיאבק – יש לי עכשיו תחושה מעודדת שיש עם מי, ויש על מה, ובאחדות נעשה ונצליח.

נעם ארנון, מראשי היישוב ביש"ע