הדופין חוזרת

הדופין, אחת ההצלחות הגדולות של רנו בסוף שנות החמישים ותחילת השישים, אשר זכתה ברבות השנים גם לכינוי רב המשמעות "דוחפין", עומדת לבצע קאמבק. זה לא יקרה במתכונת דומה לזו של החיפושית והמיני, שרכבו על גלי הנוסטלגיה, וגם לא בצורה של מכונית תצוגה כמו הפיפטי של רנו. למעשה, זה אפילו לא יקרה בצרפת אלא באופן מוזר למדי - וללא קשר לרנו - דווקא בקנדה, בחסות חברה שמכונה "פיל-גוד קאר". מדובר ביצרן קנדי צנוע המתמחה במכוניות חשמליות קטנות, אשר בחר דווקא ברנו דופין הנושנה לפרויקט יוצא דופן. במסגרת זו מחליפים אנשי פיל-גוד את מנוע הבנזין עתיק היומין של המכונית ביחידת כוח חשמלית, עם מצברים שנטענים גם בזמן האטה ובלימה.

נוסטלגיה נקייה

לפי היצרן הקנדי, הדופין המחודשת עומדת בתקנות הרגילות ולכן מותר לה לנוע על כבישי צפון אמריקה ללא הגבלה. הוא טוען אפילו לשיפורים בטיחותיים, כולל הרכבת חגורות בטיחות מודרניות. הכוונה היא לייצר מכונית עירונית נוסטלגית, ומבחינה זו נראית הדופין - שהחליפה בשעתו את הקאטר-שבו - כמתאימה ביותר. בגרסה החשמלית מסוגלת הדופין לרשום 100 קמ"ש מרביים (לא ויתור גדול בהתחשב בכך שהמקור התקשה לעבור 110 קמ"ש) וטווח מרבי של 80 ק"מ בין טעינות. מה שמבטיח שהיא אכן תישאר בסביבה עירונית.
תהליך הייצור כולל שיפוץ ושחזור ברמה גבוהה של רנו דופין ישנה, בתוספת מספר שיפורים. כחלק מהשחזור, מתחייבים בחברה לשמור אפילו על המתלה החצי-פניאומטי המקורי של המכונית מאחור. בשלב הבא מפרקים את המנוע, מערכת הפליטה, מערכת הדלק והמצנן, ובמקומם שותלים את היחידה החשמלית.
על התענוג נדרשים הלקוחות לשלם לא פחות מ-25,000 דולר - סכום כלל לא צנוע בצפון אמריקה. למרות זאת, בחברה בונים על שוחרי איכות הסביבה שיסכימו לשלם את המחיר הגבוה. מעבר לכך הם מבטיחים אחריות לשנה, וטוענים להחלפת מצברים כל 40,000 ק"מ.